בימים האחרונים אף אחד לא מדבר יותר על יוקר מחיה, דיור, צדק חברתי, טייקונים ורווחים כלואים. מדברים מלחמה, טילים, אזעקות, מעודדים את צה"ל ומדחיקים את המחיר המטורף שעוד נצטרך לשלם על העכשיו מעונן הזה. למה ביבי הזניח את תושבי הדרום שאוכלים טילים מאז עופרת יצוקה – לשאלה הזו לעולם לא נקבל תשובה, וזה לא חשוב עכשיו. יותר חשוב שנשאל את עצמנו איפה המרחב המוגן הקרוב ביותר ואם יש שם קליטה לטוויטר.

מה שיפה במצבי חירום, זה שהם מוציאים אל האור את פרצופם האמיתי של אנשים. לא שמאוד הופתעתי מכך שיש מי ששונא תל אביבים בעוצמה רבה, אבל השנאה המלחששת ויריקות הארס בהחלט גרמו לי להזעיף מבט. בהתחלה ביעבע התיעוב כלפי כל מי שחי בתל אביב מפני שלא אכלנו טילים כמו תושבי הדרום (שנתבייש לנו, באמת). על זה שכל היום אנחנו יושבים בבתי קפה, חובשים משקפי קרן ולועגים לכל מה שלא נמצא בשדרות רוטשילד. בשנייה שנשמעה האזעקה התל אביבית הראשונה, התגלה במלוא הדרו פרצופו של הישראלי המכוער, הדוחה, אכול השנאה, השטנה והקנאה. אנשים אשכרה שמחו שנפלו טילים בתל אביב. שמחה מופרעת לאיד, ששווה לה ראינו רק כשהערבים רקדו על גגות עזה במלחמת המפרץ. באמת, הסתכלתי בטוויטר וחיפשתי אזכורים ל"תל אביב" אחרי הטיל הראשון, ורק היה חסר שמישהו ישיר "הנייה, הנייה, יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב". לא ראיתי שמחה והילולה כזו היום, כשירושלים נכנסה למעגל הטילים. כי תל אביב, מקור כל הרוע והזוועות בישראל, רק תל אביב ותושביה אשמים במה שקורה. התל אביבים האלה, שכל היום יושבים ושותים סושי ואוכלים מקיאטו קאלדו. גועל נפש, מנותקים, בועה. בועת אספרסו.

אין לי ספק שיושבים בתל אביב אנשים עשירים, נהנתנים, מנותקים ומגעילים. אבל זה נכון לגבי כל עיר ויישוב בישראל. תל אביב היא עיר גדולה, ולא הומוגנית בכלל, כי היא מכילה, מלבד כאלה שנולדו בה, גם המונים שהגיעו אליה מכל הארץ – צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שמאלניים עוכרי ישראל וימנים אוכלי ביבי. יש פה הכל, מכל, בכל כל. יש פה אפילו איזה דוכן פלאפל, כך אומרת השמועה, כשפעם בשנה אנחנו עושים הפסקה מהסושי.

ואתם יודעים מה? לא יקום האדם שיגרום לי להתנצל על היותי תל אביבית. אני תל אביבית. ולהלן פרטי בועת האספרסו שלי: אני גרה בשכונת יד אליהו, בדירה ישנה למדי, בת שני חדרים, עם עץ לימון בחצר, שאותו אני מטפחת באהבה רבה. בחצר יש לי גם כמה חתולים ועורבני שבא כל יום לאכול. גם צוצלות; אני נוהגת במכונית בת יותר מעשור, ומשתדלת להניע אותה כמה שפחות, כי הדלק יקר; לא הייתי בחו"ל כבר למעלה מ-3 שנים; לא החלפתי מחשב או לפ טופ בשנים האחרונות; גודל הטלוויזיה שלי לא מתחיל ב-4; את הקניות שלי אני עושה בשוק התקווה. לקצב שלי קוראים אלי והוא תמיד מפטפט איתי קצת כשאני באה לקנות; פיתות ולחמניות אני קונה אצל מנשה, ממאפיית התקווה. לפעמים, שומו שמיים, אני מפנקת את עצמי בפיצה-פיתה אצלו, כי זה טעים אחושרמוטה; כשאני כבר קונה קפה הפוך וקרואסון, אני עושה את זה בארומה, כי זה הכי קרוב וגם הכי זול; אני מתנדבת פעם בשבוע בבית החולים לחיות בר; אין לי XBOX או פלייסטיישן 3; אני משלמת מסים כמו כולכם, וכנראה קצת יותר מכם, כי אני עצמאית; וכן, אני די אוהבת סושי, אבל אוכלת לעתים נדירות. לא כי האיכות לא לרמה שלי, אלא כי יקר.

האנשים שאני מכירה, השכנים והחברים שלי, המשפחה והעמיתים שלי, רובם חיים בצורה דומה. אף אחד מאיתנו לא מבלה את יומו בבית קפה, כי אנחנו צריכים לעבוד, כמו כולם, ולהתפרנס אפילו קצת יותר מכולם, כי יקר לגור פה בתל אביב. אף אחד מאיתנו לא נוסע במכוניות חדישות ומתפאר במסכי LCD של חמישים אינץ' ומעלה. כשהאזעקה מתחילה, אף אחד מאיתנו גם לא יושב במקלט מהודר עם קירות פסטל ומכונת אספרסו ומשרת כושי מהתחנה המרכזית החדשה. למעשה, לרובנו אין ממש לאן ללכת בזמן האזעקה, כי בבניינים הישנים אין מקלטים, והמקלטים העירוניים רחוקים מדי לריצה של 60 שניות. אף אחד מאיתנו לא מגיע הביתה, פושט את בגדיו ומתגלגל עירום במאקי סלמון סקין, כי זה די מגעיל, אם חושבים על זה.

ואתם, הפרובינציאליים ה"גאים", שפצחוו בהורה סוערת בשנייה שהטילים נכנסו לאזור חיוג 03, שלא יכלו להתאפק ונתנו לשנאה המזוהמת שלהם לבעבע ולהסריח לכולם את הפייסבוק, כמה מכם חיים כמוני? וכמה מכם חיים בעצם כמו היצורים הדמיוניים שאתם נהנים כל כך לגנות בכל פה? למה, אצלכם בעיר אין בית קפה? אצלכם בבית אין פלזמה שקניתם מהמינוס שלעולם לא תסגרו? אבא שלכם לא נוהג במכונית בת שנה וכבר מקטר שצריך להחליף אותה? בווילה שלכם ביישוב הקטן והצנוע, אין שני מפלסים ובריכה? רק בתל אביב יש אנשים ראוותניים, מורמים מעם, בזבזנים, בטלנים ומכוערים? עשרה קבין של אספרסו ירדו לישראל, ותל אביב לקחה תשעה? I call bullshit.

אפשר לנתח פסיכולוגית את השנאה התהומית הזו כלפי אנשים שגרים בתל אביב. אפשר למצוא את הסיבות – רגשי נחיתות, קנאה, תחושה של שוליים, רצון לקנות במבה ב-12 בלילה ואין לכם איפה ועוד. אבל בינינו, לכו תזדיינו. אין לי זמן לשטויות שלכם. אני צריכה ללכת לשבת בבית קפה, לשתות הפוך חזק עם חלב סויה (לא באמת, נראה לכם? חלב סויה?!) ולהתנתק מהמדינה המגעילה שלכם. כי כזו אני, חיה בבועת אספרסו. תל אביבית.