שבת, 7 באוקטובר, 6:29 בבוקר. אזעקות, טילים, אנשים מתעוררים ולא מבינים מה קורה. אנחנו עדיין בשלב של הבדיחות, עוד לא הבנו איזה אסון יתחולל פה. המחבלים כבר בתוך ישראל, רוצחים ואונסים וחוטפים. כמה תמונות ראשונות של טויוטות לבנות בתוך שטח המדינה מגיעות לרשתות.
הודעות מפוחדות של אנשים נצורים בממדים ובמקלטים. איפה הצבא? איפה כוחות הביטחון? גודל הזוועה יתברר רק שעות וימים מאוחר יותר, אבל ברור שזה זמן פעולה.
נתניהו לא בנמצא. עוברות שעות עד שהוא מוציא הודעה לציבור. קרעי קפוא ולא מסוגל לזוז. הטלפון של מיכל וולדיגר סגור בכלל. יום שבת, מה הלחץ.
מלחמה. מילואימניקים קופצים בהמוניהם. מירי רגב לא מפעילה תחבורה ציבורית עד שעות אחר הצהריים. הממשלה לא בתפקוד. אורית סטרוק מאחלת: "קודם כל חג שמח".
אבל לא כולם בהלם. כיתות כוננות בולמות חלק מהמחבלים במחיר הרוגים לא מעטים. אזרחים מבצעים מעשי גבורה שלא ייאמנו – מהשלכת רימונים בחזרה על המחבלים ועד אקט מטורף של לשבת בסלון, כדי שירצחו אותך ולא את אשתך.
אנשים כמו יאיר גולן ונועם תיבון יוצאים לשטח עצמאית ומצילים חיים. דוידיאן הוציא 120 צעירים מהנובה. דנה גת פותחת טלפון ומארגנת רשימות לאיתור נעדרים, מה שלימים יהפוך להיות חמ"ל על מלא, שיספק ציוד לחיילים ועזרה לאנשים במשך חודשים. אלה קינן. אחים לנשק. אזרחים ממלאים את החלל הריק.
הממשלה לא תיפקדה בתחילת המלחמה. הפחדנים שמרכיבים אותה ברחו מעין הציבור. וגם חודשים אחר כך, הממשלה לא מתפקדת. את המדינה מחזיקים אזרחים, שדואגים למפונים, לציוד לחיילים, להסברה.
המתקפות על האנשים שמילאו את החלל לא איחרו לבוא. נתניהו יעשה הכל כדי לנסות להסיט את האשמה. כולם אשמים במה שקרה, כולל האזרחים עצמם. כולם אשמים, רק לא הוא, רק לא ממשלת האפסים שמינה. כולם אשמים, וחשוב במיוחד להשחיר את מי שהציל חיים.
תיאוריית השקר על בגידה מבפנים כדי להשחיר את הצבא. הבולשיט על ההפגנות שחיזקו את חמאס כדי להשחיר את "הסמול". על נועם תיבון מטנפים מהיום הראשון. ועכשיו, נזכרו גם ביאיר גולן, שלא רק שלא סופר אותם, הוא מהווה כוח אלקטורלי שמטריד אותם מאוד.
האזרחים מחזיקים את המדינה, הממשלה זורקת עליהם בוץ, באמצעות מנגנון של אנשים מופרעים, רעילים ופחדנים ש"רק שואלים שאלות ואוספים עובדות".
ובזאת בעצם מסתכמת המומחיות של הממשלה הזו, היכולת היחידה של אנשיה: לדבר, לטנף ולשקר. חבורת חדלי אישים שהשתינו במכנסיים מרוב פחד כשפרצה מלחמה, ורק דבר אחד מעסיק אותם מאז: איך לשמר את שלטונם ולברוח מאחריות.
האחריות שלנו היא לזכור.
לזכור מי עשה ומי לא. מי היה שם ומי לא. מי הציל חיים ומי העביר כסף למחבלים. מי דאג לשמן את הסקטורים ה"חשובים" ולגנוב כסף מכל השאר. מי שם ידיים בשטח, ומי ישב על הידיים ושיחרר אותן רק כדי לכתוב ציוצים שקריים. מי מדבר בגלוי בשם עצמו, ומי שולח נחיל פרופילים פייקים פחדנים לטנף בשמו.
שום דבר לא ימסך את גודל המחדלים של הממשלה הזו.
אפסים מול מעשים. זה כל הסיפור.
——-
הפוסט הזה עלה במקור כשרשור שלי בטוויטר.