סייל החורף של Steam וגם סיכומי השנה שהם נותנים לכל גיימר, הם הזדמנות מצוינת לכתוב על נושא שאני רוצה לכתוב עליו כבר זמן מה: לצאת מאיזור הנוחות של הגיימינג.

אני גיימרית כבר 40 שנה בערך, ועברתי כמה תהפוכות – רובן דווקא כגיימרית מבוגרת. אני טיפוס די שמרני כשמדובר בטכנולוגיה, ואיכשהו בשנים האחרונות הצלחתי להפתיע את עצמי כשיצאתי מאזור הנוחות שלי כגיימרית, וקפצתי ראש לז'אנרים שלא העליתי בדעתי לנסות בעבר.

ה-Replay שלי בסטים לשנת 2025 מציג תמונה לא רעה של הז'אנר שהתחבב עליי מאוד לאחרונה – ז'אנר העולם הפתוח. אבל השנה נפתח אצלי גם ז'אנר חדש ומפתיע.

במשך שנים, העדפתי ברור וחד משמעי משחקי אסטרטגיה וניהול כמו סים סיטי, Caesar, Age of Empires, Civ וכו'.

זה לא שלא שיחקתי דיאבלו או דום ודיוק ניוקם בשנות התשעים. שיחקתי. כולם שיחקו. אבל לא הייתי טובה, ועם הזמן חזרתי שוב ושוב למשחקים שבהם אני כן מצליחה להפגין יכולות.

מהפך ראשון ויציאה מאזור הנוחות נרשמו בשנת 2015, כשבאיחור אלגנטי של 6 שנים התחלתי לשחק Left 4 Dead 2. המשחק הזה היה שילוב קטלני של כל הז'אנרים שהכי שנאתי: זומבים, FPS וקו-אופ.

שלא במפתיע, הייתי ממש ממש גרועה בהתחלה. אבל עם הזמן וחלוף השעות, התחלתי ליהנות מאוד מהמשחק, ליהנות לא פחות מהמשחק עם אחרים (היו שרתים אירופאיים נהדרים, והתפתחו שם חברויות של ממש), והכי מוזר – נהייתי ממש טובה.

חשבתי שבגילי המתקדם, אני כבר לא יכולה ללמוד מיומנויות גיימינג חדשות, במיוחד כאלה שנדרשות ל-FPS עתיר אקשן, אבל זה קרה בכל זאת.

חרשתי את Left 4 Dead כמעט אלף שעות, עד שכבר לא באמת היה עם מי לשחק. משם, התגלגלתי ל-Killing Floor 2, משחק טראשי ולא יוצא דופן, אבל עם קו אופ כיפי יחסית, כל מיני קלאסים שנלחמים בסגנונות שונים, ובונוסים שמקבלים כשמתקדמים ברמות. השכבתי שם יותר מ-1,000 שעות, וזה עדיין המשחק שבו שיחקתי הכי הרבה שעות בסטים (וכנראה בכלל).

אבל, כמו שאתם רואים, יש לו כבר מתחרים, שתפסו מהר מאוד מקום בטופ של הטופ – משחקי העולם הפתוח. אני כבר אדגיש ש-RUST הוא אנומליה מעצבנת, שכן בכל היקר לי, הזמן שלוקח למשחק הזה להיטען כנראה אחראי לחצי משעות המשחק שלי.

ב-Fallout 4 שיחקתי לפני המשחק האגדי והמדהים Red Dead Redemption 2, אבל כשבאמת נכנסתי ל-RDR2, הוא תפס מחצית משעות הגיימינג שלי ב-2024 ו-22 אחוז בשנת 2025. סך הכל 700 שעות באמת מרהיבות, של משחק שמצריך עשרה שרשורים משל עצמו, לפחות.

משחקי עולם פתוח תמיד הרתיעו אותי, כי אני נוטה ללכת לאיבוד, ולא הבנתי את הקטע של סתם להסתובב בעולם ולחפש צרות, אבל אחרי Fallout 4, לגמרי נפתחו לי הצ'אקרות בקטע הזה. אחרי שסיימתי את RDR2 פעמיים, ניסיתי לשחק בסקיירים, משחק שהתקנתי בעבר והסרתי אחרי זמן קצר, כי לא הבנתי את הקטע.

סיימתי גם את סקיירים, כשאני מתקשה שלא לשים לב לקווי הדמיון עם Fallout 4, והאמת שאת פולאאוט אני אוהבת יותר.

אבל הנה, למרות הרתיעה, מצאתי את עצמי חורשת משחקים שהיו פעם לחלוטין מחוץ לספרייה שלי – משחקי הישרדות ועולם פתוח.

זה לא שזנחתי משחקים אחרים שאני אוהבת. אני עדיין משחקת Bejeweled Blitz 3 ובורגר שופ, מנסה משחקי קוזי שונים, היה לי נחמד לשחק ב-Dave the Diver ונהניתי מצמד המשחקים של Two Point (אם כי הם מיצו את עצמם יחסית מהר). רגע, ומה זה שם בפינה השמאלית התחתונה?

מבחינתי זו באמת הפתעת השנה. כי Remnant 2 הוא יציאה נוספת מאזור הנוחות שלי, אבל באמת כבר למחוזות שהנחתי שאין לי שום סיכוי לחקור.

רמננט הוא shooter, third-person והוא בעיקר "Souls like" – מתייחסים אליו לעתים כ"דארק סולז עם רובים". מה לי ולדארק סולז? זה משחק שדורש מיומנויות רציניות של קשר יד-עין ותזמון התחמקויות, טקטיקה, תבניות של בוסים ותשומת לב לבילדים ול-Loot. הרי ברור שאני אמות במשחק הזה ללא הפסקה.

ואכן, אני עדיין מתה במשחק הזה ללא הפסקה, מקללת אותו ואת מי שהמליץ לי לקנות אותו, אבל חוזרת אליו שוב ושוב ומשתפרת באופן שמפתיע אותי מאוד.

זה לא שאני elite, חלילה. אני עדיין משחקת על הרמה הקלה ביותר, ועוד לא הצלחתי להרוג את הבוס האחרון, אבל הצלחתי לחסל את כל השאר (ויותר מפעם אחת, כי אני מדי פעם חותכת ל-Adventure), ואני מתקדמת, אוספת Loot, פותחת ארכיטיפים ומנסה סגנונות משחק שונים ומשונים. וכיף לי!

באמת, זה ז'אנר שתפס אותי לא מוכנה. אולי דווקא בגלל שאני באה אליו בצניעות, ויודעת שאני לא מאוד טובה, אז גם לא אכפת לי כל כך שאני מתה המון. רוב הזמן זה אפילו מצחיק אותי. אבל מה שכן, תחושת ההישג מאוד מספקת. כשהתחלתי לעשות דודג'ים מושלמים ולחסל בוסים יותר בקלות, זה היה ממש כיף.

רמננט תופס מקום של כבוד בטופ משחקים שלי, ורק התחלתי לשחק לפני חודש ומשהו. לגמרי ולחלוטין יצאתי מהקופסא.

אם אתם גיימרים מבוגרים, אני ממליצה לכל אחד מכם לנסות לצאת מאיזור הנוחות שלכם, וליפול על הפרצוף בז'אנרים חדשים שטרם ניסיתם.

זה לא רק כיף, זה גם חשוב.

זה מסייע בגמישות מחשבתית ומאלץ את המוח ללמוד "שפה" חדשה. זה מרענן במקרה שיש לכם "עייפות ז'אנר" ואתם לא מוצאים במה לשחק.

אני, למשל, אחרי RDR2, לא הצלחתי להיתפס על אף משחק – בטח לא מהז'אנר של העולם הפתוח. היה קשה למצוא במה לשחק אחרי יצירת מופת כזו, וכל המשחקים בז'אנר נראו חיוורים לעומתו. הסוויץ' לז'אנר כל כך שונה כמו זה של רמננט, עזר לי למצוא מחדש את הכיף שבגיימינג. כאילו, כיף. בואו. משחקים מהז'אנר של Souls הם גם סבל צרוף בחלק מהזמן, אבל הם גם אתגר שקשה להתרחק ממנו – במיוחד אם אתם הארד קור גיימרים.

יצאתי מאזור הנוחות שלי בגיימינג יותר מפעם אחת. אני עלולה עוד להתחיל לשחק FIFA או משהו כזה, מי יודע.