אני אתחיל דווקא מהסוף, שהוא גם ההתחלה, שהוא גם הכל מבחינתי – בסופו של יום, הנשק החשוב ביותר נגד מניפולציות והונאות, הוא חינוך.

זהו. זה לא סקסי, זה לא מרגש, זה לא סטארט אפ. אבל זה מה יש. חינוך לאוריינות תקשורתית ודיגיטלית הוא החיסון הטוב ביותר נגד שקרים בתפוצה רחבה. צריך ללמד את האוכלוסייה להבחין בין שקר לאמת, בין מקור מידע אמין לשופר תעמולה, בין דיווח עיתונאי להודעת יחצ"נות.

חינוך צריך לעשות בבתי הספר, ואפילו להתחיל בגיל הגן. בפינלנד עושים את זה בהצלחה רבה. אפשר כמובן ללמד על הדרך, כמו שאני מנסה לעשות, אבל בלי מנגנון רחב היקף, שמהווה חלק אינטגרלי ממערכי החינוך בישראל, לא תהיה פה אוריינות תקשורתית.

עד שיהיה מנגנון כזה, נצטרך להסתדר עם מה שיש:

דיווחים בטוויטר, פייסבוק, אינסטגרם וכו': המנגנון של הדיווחים מתסכל מאוד, ולא תמיד מביא תוצאות. מצד שני, קל מאוד לדווח, ואני ממליצה לעשות זאת בחלק מהמקרים.

דיווחים עובדים טוב במיוחד כשמדובר באלימות בוטה, תמונות גרפיות או עם סמלים נאציים והטרדה. נכון, לוקח המון זמן לטוויטר לטפל, אבל בסוף יש תוצאות, חשבונות ננעלים ונחסמים ויש לזה אפקט מצנן.

תביעות דיבה: יש יותר ויותר שימוש בכלי הזה, אבל יש לו מגבלות משלו. גם אם אתם סופר צודקים, תביעת דיבה יכולה לקחת הרבה זמן וגוזלת משאבים לא מעטים משני הצדדים, ולא תמיד זה שווה את המאמץ. עם זאת, יש מקרים שבהם אפילו מכתב מעורך דין עושה את העבודה – וגם לזה יש אפקט מצנן. אני מעריכה שנראה יותר אקשן משמעותי בתחום הזה בזמן הקרוב, בעיקר אחרי שתיגמר המלחמה.

חשיפת השקרים והמניפולציות: יש פה לא מעט שעוסקים במלאכה, ומפריכים שקרים שעפים פה על בסיס דקתי. לפעמים זה קל, לפעמים יותר מורכב, אבל בסופו של דבר יש לפירוק השקרים אפקט כפול: השקר עצמו מופרך וכל אחד יכול לקחת את הציוץ המפריך ולהדביק אותו, ומקור השקר מאבד אמינות, במיוחד אם הוא משקר הרבה והשקרים שלו מופרכים באופן עקבי.

חסימה ומיוט: גם זה כלי, אם כי בעיניי זה יותר כלי אישי שכל אחד יכול לעשות בו שימוש כדי למתן רעשים. גם אני חוסמת, שלא תבינו אותי לא נכון, ואני לא נגד לחסום מפיצי בולשיט. מה שכן, אני תמיד אומרת – להתעלם מהם לא יגרום להם להיעלם.

חשיפת פייקים ואינטרסים: זה כלי נהדר וסופר יעיל, אבל הוא מגיע עם סיבוכים משלו, מכיוון שאנחנו עושים את החשיפות האלה באמצעות OSINT, וזו עבודה לא קלה בכלל.

עם זאת, לא חייבים לחשוף את הזהות המלאה של משתמשים מפיצי תעמולה. לפעמים מספיק להצביע על האינטרסים שלהם (למשל, שהם חברי מרכז ליכוד) ולתהות למה הם מסתירים את זה וחוסמים כל מי שמציין את העובדה הזו. ציוצים של אנשים פוליטיים נראים אחרת כשאתם לפחות יודעים שמדובר באדם עם אג'נדה פוליטית ברורה, שבא מתוך מפלגה.

תגובות, תגובות ותגובות: הטעות הכי גדולה שעשינו היא שבמשך תקופה ארוכה, שנים ממש, השארנו את מכונת הרעל לשחק עם עצמה במגרש ריק. ראשית, זה איפשר לכמה מהפייקים לגדול ולצבור כמויות עצומות של עוקבים, מה שמעניק להם כוח ברשתות.

יתרה מכך, ממנגנון קטן יחסית, עם מספר מצומצם של שחקנים מרכזיים (חלקם בתשלום, חלקם ממש מתוך המילייה של המקורבים), זה הפך למפלצת ענקית שצמחה אורגנית. המון אנשים הצטרפו לקרקס המופרע הזה על דעת עצמם. בשביל לייקים, בשביל הכיף, כי חברים שלהם עושים את זה. הם ראו שאין השלכות, שאפשר לטנף ולהוציא דיבה ולהסריח את הרשתות החברתיות, והחליטו שהם רוצים להיות חלק מהחגיגה. השתיקה היא זו שאיפשרה להם לצמוח ולצבור השפעה על דעת הקהל.

לשמחתי, המגמה הזו השתנתה וקולות הנגד מתחזקים כל הזמן. ויש לזה אפקט, תהיו בטוחים.

המלחמה במכונת הרעל לא קלה, והיא עוד תהיה ארוכה מאוד. התוצאות באות במנות קטנות ולא מספקות לעתים, אבל ככה זה כשנלחמים במנגנון שצמח פרא והשתלט כמעט לגמרי על השיח ברשתות. ייקח זמן, מאמץ והתמדה עיקשת כדי לנקות את השיח, וזה גם לא יהיה מושלם לעולם. לא כולם יפסיקו.

מה שמחזיר אותי לתחילת הטקסט: בסופו של דבר, פתרון העומק היחידי הוא חינוך. אין דרך אחרת. עד אז – נמשיך לאסוף מידע, להפריך שקרים ולחשוף את הבולשיט. הכל במטרה לנטרל את הרעל ולעשות סוף להונאה הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם על הציבור הישראלי.

—

הפוסט הזה מבוסס על שרשור שלי בטוויטר. מוזמנים לעקוב אחריי שם, ואפשר גם בערוץ הטלגרם שלי.