אני גיימרית מאז גיל 6, שזה 40 שנה ופופציק. המחשב הראשון שלי היה Apple ][e, וזה המחשב הכי טוב שאי פעם נוצר (אל תתווכחו!). היו לי כ-200 דיסקטים עם משחקים וניסיתי כמעט כל ז'אנר.

יש לי הרבה מה לכתוב על גיימינג, אבל היום אכתוב על הצד האפל: הפאדיחות וההרגלים המגונים.

הרעיון לפוסט עלה לי ממש לאחרונה. סידרתי מחדש את שולחן המחשב וחזרתי לשחק קצת Fallout 4, כי למה לא לחיות באפוקליפסה גם במחשב. התחלתי משחק חדש והתעצבנתי כל הזמן שהסאונד של האוייבים מגיע מהמקום הלא נכון. בלבי קיללתי את בת'סדה והבאגים שלהם, אבל האמת שזו היתה אשמתי – שמתי את רמקול ימין בצד שמאל, ולהיפך. לקח לי קצת יותר מדי זמן להבין את הטעות שלי…

אבל אולי הפאדיחה הכי גדולה וקבועה שלי, ששום ותק בגיימינג לא מצליח לשנות, זו העובדה שאני הולכת לאיבוד במשחקים. כל הזמן. קבוע. בכל משחק שהוא. אם אין מפה סופר סופר ברורה עם מסלול מסומן היטב, ואינדיקטורים מאוד מאוד ברורים לאן צריך ללכת, רוב הסיכויים שאלך לכיוון הלא נכון. גם אם הייתי באזור הספציפי כמה פעמים, גם אם רק הרגע נכנסתי לתוך החנות והדלת נסגרה מאחוריי. אני איומה בניווטים והולכת לאיבוד לעתים קרובות – במיוחד בדאנג'נים וכל מיני מבוכים.

פעם אחת, ב-L4D2, התברברתי באיזה מקום ואחד השחקנים האחרים היה צריך ללכת אחורה ולקחת אותי למקום שבו כל השאר נמצאים.

אני גם לא מסיימת משחקים. כמעט אף פעם. במיוחד משחקים מורכבים וגדולים. וזה תמיד היה ככה. ב-Zelda הראשון הגעתי למרתף השמיני ואף פעם לא סיימתי את המשחק, למרות שמאז הורדתי אותו איזה מאה פעם באמולטורים שונים. מעולם לא הגעתי לסוף. נכון גם לסאבנאוטיקה ועוד הרבה משחקים אחרים.

מצד שני, את Red Dead Redemption סיימתי פעמיים, אז אולי יש תקווה.

אם כבר מדברים על Left 4 Dead 2, מבחינתי זה משחק מכונן. במשך שנים, בזתי עמוקות למשחקי FPS, משחקי קו אופ ושנאתי במיוחד משחקי זומבים ו-Gore. איכשהו, לפני כעשור, התגלגלתי לנסות את L4D2 – משחק שהוא שילוב של FPS, קו אופ וזומבים – ומפה לשם צברתי יותר מ-1,000 שעות במשחק, והוא פתח לי עולם שלם של משחקים שאני נהנית מהם גם היום. ללמדכם שראש קשה זה לא תמיד דבר טוב.

אבל ראש קשה נשאר ראש קשה, ואני ככה גם בגיימינג. אני נוטה להיכנס למשחקים בלי לשים לב יותר מדי לטוטוריאלס, הרבה פעמים מדלגת על אינטרו ולא מקשיבה יותר מדי לסיפור. תביאו לשחק ואל תבלבלו לי את המוח, תודה רבה.

זה כמובן גורם לכך שאני לא מקשיבה להוראות, לא יודעת מה עושה כל מקש במקלדת ואז מכלה את זמני בחיפוש הסברים, הוראות ו-walkthroughs ביוטיוב. עשיתי את הטעות הזו ב-RDR2. שם בכלל ויתרתי על הסטורי בשלב הראשון, ושיחקתי ישר באונליין. זה באמת היה אחד הדברים האוויליים לעשות.

הפתיח עם השלג היה כל כך מבעס, שפשוט רצתי לאונליין. רק אחרי כמה עשרות שעות, נתתי צ'אנס ל-Story, וגם אז רצתי מאוד מהר, דילגתי ולא הקשבתי תמיד לדיאלוג.

כשסיימתי את המשחק, הבנתי את גודל הטעות, והתחלתי את המשחק מחדש. הפעם, לקחתי את הזמן, הלכתי לאט לאט, בדקתי וחקרתי, הקשבתי לדיאלוגים ועצרתי הרבה כדי ליהנות מהחוויה האימרסיבית הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם ממשחק מחשב, שנכון לעכשיו הוא בהחלט הכי טוב שאי פעם שיחקתי.

וכמובן, אי אפשר לדבר על הרגלים מגונים בלי לדבר על פיוזים קצרים ועל Rage Quits. הרבה משחקים גרמו לי לרייג' קוויט (הפסקת המשחק בזעם), אבל אני חושבת שהמשחק שטרקתי לו את העכבר הכי הרבה פעמים בפנים היה דווקא משחק שאני מאוד מאוד אוהבת – הלא הוא Faster Than Light המשובח.

זה משחק כיפי להפליא, והוא משתנה בכל פעם שאתם משחקים משחק חדש, אבל זה אומר גם שהוא מייצר תסכולים מאוד קשים להכלה בדרך אל האושר (השמדת ספינת האם), ולמעשה, ברוב המקרים תיכשלו במשימה. אני והדם החם שלי לא התמודדנו היטב עם ספינות שעולות באש, בואו נגיד, אבל תמיד חזרתי – כי אין כמו אתגר טוב שמשגע לך את השכל.

אלה הפאדיחות שלי בתחום הגיימינג. על פאדיחות אחרות אולי נשוחח בפעם אחרת.

—+++—

הפוסט הזה מבוסס על שרשור שלי ב-X. מוזמנים לעקוב אחריי שם.