באיחור אלגנטי של 6 שנים, התחלתי לשחק Left 4 Dead 2 לפני כמה שבועות.

גיימרים ותיקים מכירים את התסכולים – יש כסף, יש חומרה ויש הרבה רצון. רק אין זמן. משחקים גדולים ורציניים מצריכים עשרות שעות, לעתים כמה שעות משחק רצופות, כדי להגיע למיומנות או הישגים מסוימים. חלק מהמשחקים, בעיקר מז'אנר ה-RPG, יכולים לאכול מאות ואלפי שעות אם נכנסים אליהם ברצינות.

וברצינות, לאנשים עובדים ובעלי משפחות, או סתם כאלה שכבר לא מסוגלים לשבת 5 שעות רצוף מול המחשב ולקום ממנו ב-4 לפנות בוקר, אין יכולת להשתקע במשחקים רציניים כאלה. ואם אין יכולת, חבל להשקיע 60 דולר במשחק שיצבור אבק וירטואלי בספרייה של Steam.

כפי שכתבתי בעבר, אחד הפתרונות הוא משחקי קז'ואל, שאפשר להרביץ בהם סשנים קצרים, אם כי במצטבר יכול להיות שהם גוזלים לא פחות זמן ממשחק רציני. על הקו שבין המשחקים הענקיים ושטויות כמו קנדי קראש, יש משחקי אינדי מתעתעים, שנראים במבט ראשון כמו משחקים שאפשר להעביר איתם סשן חטוף, אבל מתגלים כממכרים במיוחד ויכולים לאכול לכם את החיים (אני מסתכלת עליך, FTL).

ואם כבר משקיעים במשחקים "גדולים", אז בגלל שאין לחץ לשחק, שווה לחכות, אפילו כמה שנים, ולקנות את המשחק בהנחה משמעותית. יש כאלה שעושים זאת בגלל שאין להם חומרה מתאימה, אבל גם גיימרים חסרי זמן יכולים לנקוט בשיטה הזו. וככה הגעתי ל-Left 4 Dead 2.

המוזר הוא, שהמשחק הזה נמצא הרחק מהפוקוס שלי במשחקים – הוא FPS, שמדורג מבחינתי הרבה אחרי אסטרטגיה, ניהול זמן, RPG והרפתקאות; הוא משחק אימה (אם כי משעשע) עם זומבים – ז'אנר שאינו חביב עליי במיוחד; והדגש בו הוא על Multi-Player, מה שגורם לי לרוב לעוויתות קשות.

הגיהנום הוא הזולת

תכל'ס, מאז ימי המודם-למודם העליזים של Duke Nukem, לא שיחקתי משחקים קואופרטיביים. אין לי סבלנות לזה, יש יותר מדי ילדים נודניקים ואני מעדיפה לעשות את הפדיחות שלי עם עצמי, בלי שכל העולם יראה איך אני רצה לכיוון הלא-נכון (חוש הניווט המופרך שלי לא מתפקד גם במשחקי מחשב). ככה זה, I don't play well with others.

ואיכשהו, למרות שלכאורה זה לא היה אמור להיות משחק שיעניין אותי בכלל, הוא משך את תשומת לבי ורכשתי אותו בסייל האחרון ב-Steam. כמובן שהוא עוד ישב והתייבש שם זמן מה, אבל בסוף התקנתי אותו והתחלתי לשחק.

יש ל-Left 4 Dead 2 איכות כמעט קז'ואלית. הגרפיקה לא מרהיבה (טוב, משחק מ-2009, מה לי כי אלין), האפשרויות לא רבות (כמה כלי ירי בסיסיים, כמה כלי נשק קרים, 2-3 פצצות ו-3 סוגים של עזרה ראשונה) והמשחקיות פשוטה למדי – צריך להרוג זומבים ולהתקדם למקומות מסוימים. FPS בצורה הכי בסיסית שלו. אפשר לשחק בו שעות ארוכות, אבל אפשר גם להקדיש לו 20 דקות קצרות, לשחרר קצת אגרסיות, לקלל קצת ולמות פעמיים, ולהניח לו עד שנתפנה לסשן הבא.

עם זאת, כשמתחילים לשחק, מגלים שהמשחק הזה נשען בצורה כבדה מאוד על שיתוף הפעולה בין השחקנים (או בין השחקן והדמויות הממוחשבות שמלוות אותו). הצוותים מכילים לפחות ארבעה אנשים, והמנוע של המשחק זורק עליכם זומבים בצורות שונות, ואף בהתאם לרמת המיומנות שאתם מפגינים. מעניין לראות, שבניגוד למשחקי זומבים אחרים, השוטגאן הוא בכלל לא כלי הנשק היעיל ביותר כאן, בוודאי לא באופן גורף. כל שחקן יעדיף נשק אחר, בהתאם למיומנות שלו. אני אוהבת את ה-M-16 ורובה הצלפים – פחות כדורים ויותר דיוק – אם כי לפעמים אין ברירות רבות ומסתדרים גם רק עם אקדח עלוב.

את הזומבים הרגילים אפשר לחסל די טוב לבד, אבל אם הם באים בכמויות עצומות, או שמגיעים הזומבים המיוחדים (יורקי רעל, כאלה שתופסים אתכם, כאלה שנכנסים בכם כמו שחקני פוטבול וחובטים בגופתכם הרופסת עד שאתם מתים פעמיים וכו'), לא תוכלו להסתדר אם אתם לבד. החברים שלכם חייבים לחסל את הזומבי עבורכם, ואף לעזור לכם לקום אם נפצעתם ממש קשה. כך, שגם אם אתם משחקים Single Player, אתם עדיין תלויים בחברים הדמיוניים שלכם לצוות. אם יש לכם נטייה לרוץ קדימה מהר מדי או להישרך מאחור, תמצאו את עצמכם מתים מהר מאוד. אם מצאתם קיט של עזרה ראשונה, יש סיכוי טוב שיש לכם אינטרס לתת אותו לחברכם הפצוע, כי ייתכן שהזומבי הבא יפיל אותו לקרשים, אתם תצטרכו להרים אותו וזה עלול לעלות לכם בחייכם.

הסרטון ששיתפתי מראה גיימר ברמה גבוהה במיוחד. אני בטח אשקיע בו דקות ארוכות של צפייה, כי הוא משחק מדהים, ואפשר ללמוד ממנו הרבה. אין לי מושג איך הוא מדייק ככה עם תנועות העכבר שלו, אבל אני אבדוק את הנושא לעומק, ללא ספק.

איכשהו, Left 4 Dead 2 לימד אותי לחבב קצת יותר את המשחקים מרובי המשתתפים. ספציפית למשחק הזה, אלה משחקים יותר מעניינים, ועם סיכוי טוב יותר להגיע לסוף המפה. אם אתם נופלים על שחקנים אינטיליגנטיים במיוחד, אפשר ממש ליהנות מעבודת הצוות והחיפוי ההדדי, וללמוד טכניקות וטקטיקות שלא הייתם חושבים עליהן בעצמכם. בשרתים של Steam יש גם משחקים שעשו להם Mod כזה או אחר, ואז אפשר להתפנק בכלי נשק טובים יותר, לקפוץ גבוה יותר או להחלים בלי הצורך בקיט עזרה ראשונה. אתם גם לא חייבים להוביל את הצוות (במשחק יחיד אין ברירה) ויכולים להוות כוח מסייע במקום לנווט בעצמכם בנפתולי הביצות ולחפש במשך רבע שעה את הידית המזוינת שמשתיקה את הקרוסלה בקרנבל.

זה לא אומר שיש כאן אהבה סוערת, כמובן. למשחקי Multi-Player יש גם כאן את כל החסרונות שאתם מכירים ממקומות אחרים: ילדים מעצבנים, Rushers, שרתים שלמים שמדברים רק ברוסית או שפות בלתי מזוהות, אהבלים ששוכחים לסגור את המיקרופון וכולם צריכים לשמוע את ההתנשמויות שלהם, נודניקים שיירו בכם כי משעמם להם או סתם חלאות שלא יעזרו לכם אם נפלתם.

אהבתי במיוחד את העובדה שזה לא משחק מפחיד או מלחיץ באופן היסטרי, במיוחד אחרי שמתרגלים כבר לשטיקים ולהתנהגות של הזומבים. Left 4 Dead 2 הוא כמעט סאטירה על ז'אנר הזומבים, והוא גם מצחיק. בסופו של דבר, המוות והפציעות לא נלקחים כאן ברצינות יתרה, במיוחד כאשר מדובר במוות מגוחך שנגרם ממכשפה צרחנית או קיא ירוק של זומבית רעילה עם ציצים נפולים וגופייה מכוערת. במקרה הכי גרוע, תקומו לתחייה כמה דקות לאחר מכן, ואחד מחברי הצוות שלכם יוציא אתכם מאיזה ארון.