1971 – השנה שבה המוזיקה שינתה הכל (אבל לא שומעים!)

סדרה תיעודית על שנות השבעים? כן, בבקשה. סדרה תיעודית על מוזיקה בשנות השבעים, בתיבול פוליטיקה ואירועים חשובים? איזו שאלה! תביאו, תביאו מהר. אני אוהבת מאוד סרטים תיעודיים על מוזיקה וסרטים תיעודיים על עשורים ספציפיים.

ואמנם, בשנות השבעים הייתי תינוקת זערורית, אבל ברור לחלוטין שהן השפיעו עליי – מוזיקלית, עיצובית, אופנתית ותודעתית. לכן, בשמחה רבה התיישבתי לראות את 1971 – השנה שבה המוזיקה שינתה הכל (באפל טיווי ובטורנטים הקרובים לביתכם), ואחרי שישה פרקים מתוך שמונה, נותרתי ברגשות מעורבים.

הקונספט מעניין מאוד – הסדרה מתמקדת בשנה אחת, 1971, וסוקרת את המוזיקה החשובה של אותה תקופה, אבל לאו דווקא מהצד המוזיקלי נטו, אלא מהצד הפוליטי והתרבותי – סמים, זכויות נשים, מאבק האפרו-אמריקאיים לשוויון, להט"בים, מלחמת ויאטנם ועוד. כל פרק מתמקד, בערך, בנושא אחר ובכמה אמנים שלדעת יוצרי הסדרה מייצגים את אותו נושא. הביטלס, רולינג סטונס, אלטון ג'ון, דיוויד בואי, הדלתות, מרווין גיי – זו רשימה חלקית מאוד של המוזיקאים שזוכים להתייחסות משמעותית בסדרה הזו.

ויזואלית, מי שאוהב את שנות השבעים כמוני, ייהנה מאוד מקטעי הווידיאו האותנטיים מהתקופה, חלקם בצבע וחלק בשחור לבן. בניגוד להרבה הפקות תיעודיות אחרות, אין כאן קריינות, והסיפור מסופר על ידי קטעי הווידיאו, עדויות של אנשים מאותה תקופה, וכמובן – הרבה מאוד מוזיקה.

וכאן מתחילות הבעיות. כלומר, זה אחלה שהלכתם על קונספט קצת שונה, ולא רואים "ראשים מדברים", אבל הסאונד של הסיפורים לא תמיד טוב ולפעמים נבלע ברעש של הקליפים התקופתיים עצמם. העובדה שלא רואים את הדוברים כפי שהם היום (מיק ג'אגר, למשל, מדבר, אבל רואים אותו רק בצעירותו), יוצרת תחושה מוזרה של ניתוק. מעבר לכך, קריינות טובה אינה מילה גסה, ויעידו על כך הסדרות התיעודיות על שנות השמונים והתשעים, עם הקריינות המשובחת של רוב לאו. העריכה לא מאוד תזזיזית, ואם יש שיר כלשהו, בדרך כלל ישמיעו חלק משמעותי ממנו (למשל, מקטע מהופעה איקונית של אלטון ג'ון בתחילת דרכו), ועדיין – הקפיצה מתמונה לסרטון, מתיעוד לתיעוד, תוך כדי שמישהו מדבר (חלש) ברקע, מקשה מאוד לעקוב אחרי הנראטיב.

שישה פרקים לתוך הסדרה, אני גם לא סגורה על הנראטיב. ברור לי שאי אפשר בפרק אחד לסכם את נושא הסמים ברוקנרול בשנת 1971 (בטח אפשר לעשות סדרה שלמה רק על זה), אבל הדיון והתיעוד שטחיים במקרה הטוב, ומשעממים במקרה הרע. לא שציפיתי לראות את קית' ריצ'רדס מזריק הירואין, אבל חוץ מלהגיד "היו מלא סמים בתקופה הזו, כולם עשו סמים, מלא מלא סמים, כל הזמן סמים, ואנשים מתו מסמים", לא הרגשתי שהיה איזה מסר משמעותי או אמירה חדשה בנושא. וואלה, מוזיקאים עושים סמים. גילוי מרעיש לכל הדעות. וזה נכון גם לגבי שאר הפרקים.

אני לא מומחית גדולה במוזיקה או בשנות השבעים, ואני מבינה שהאבנים המתגלגלות היו ה-דבר וה-להיט ואין בלתם וכל זה, אבל הלהקה הזו תופסת חלק הרבה יותר מדי גדול מהסדרה, ולא משאירה הרבה מקום לאמנים אחרים שבוודאי היה להם קול והשפעה על התקופה. זה די מעניין שסוחרי הסמים גנבו להם את הגיטרות בזמן שהם עשו סמים (מלא מלא סמים) בצרפת, כי הם לא שילמו על הסמים, אבל אני בטוחה שהיו עוד כמה אירועים מוזיקליים חשובים בשנה הזו, מבלי להתעכב כל כך הרבה על מיק ג'אגר וחבורתו.

ודבר אחד קטן, זעיר ופצפון שהפריע לי מאוד בתחום ה-UI (אם אפשר לקרוא לזה ככה) – מישהו לא חשב עד הסוף על כיתובי השמות. כן כן. גם ככה לא רואים מי הדובר, ורוב הקליפים בהירים, או בשחור לבן. למה חשבתם שזה רעיון טוב להציג את השמות של הדוברים (ושמות השירים) בפונט לבן (!) וקטן (!!) שמוצג לשבריר שנייה (!!!)?! בחלק ניכר מהזמן פשוט אי אפשר לקרוא את שם הדובר, ואז נותרים עם קול לא מוכר ולעתים לא ברור (רוב הדוברים לא מפורסמים – אנשי סאונד, מנהלים, פעילים פוליטיים וכו') שמספר סיפור שלא קל לעקוב אחריו, מה שמגביר את תחושת הניתוק והקושי לעקוב אחרי המסרים שמנסים להעביר פה, אם יש כאלה.

לא אומר לכם לא לצפות, כי בכל זאת יש כאן תיעוד נהדר שיעשה נעים לאוהבי המוזיקה, אבל אם אתם מחליטים לראות את 1971, בואו עם ציפיות נמוכות, ווליום גבוה וזכוכית מגדלת, כדי שתוכלו לדעת, לפחות, מי מדבר ברקע.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>