סרטי ריקודים נתפסים לעתים קרובות כקיטשיים. במבט חטוף, אלה סרטים רומנטיים נטו, פשוט עם קישוט של ריקודים ומוזיקה. אבל בשנות השמונים והתשעים, הסרטים האלה כללו רובד נוסף, עמוק יותר – הריקוד הוא בעצם ביטוי למרד, לשחרור מכבלי החברה והמסורת. במה מורדים? במה לא – במשפחה, בחוקים ובמנהגים, ואפילו בשלטון.
זהו מרד פיזי, גופני, חושני. מרד שמאפשר פורקן של יצרים, שמשקף סערת רגשות, ומבטא תשוקה ומיניות. הריקוד משרת את הצורך בבריחה מהמציאות או בבניית מציאות טובה יותר. הוא אנרגטי, לעתים תזזיתי ומסחרר – אבל תמיד מלא רגש. הריקוד בסרטים האלה הוא ביטוי לחופש: חופש הבחירה, חופש התנועה וגם חופש המחשבה.
פוטלוס – המרד הקלאסי
ריקודים ומרד? האם מיד עולה לכם לראש Footloose – סרט קלאסי של מרד נעורים, שיש בו את כל הקלישאות? הנער החדש בשכונה, שהגיע בניגוד לרצונו לעיירה קטנה עם קהילה אולטרה-שמרנית שבה אסור לרקוד או לצרוך אלכוהול; בת הכומר הקשוח שהיא בעצם מורדת פרועה (הכל יחסי בחיים); הקאובוי הקשוח שלומד להשתחרר ולרקוד; ונשף ריקודים שמח שסוגר את הסיפור. סיפור פשטני, אבל מבטא יפה פן מסוים של המאבק בין ליברליות ושמרנות.
שנה קודם לכן, ב-1983, היה לנו גם את Flashdance, סרט שבו הכוכבת מנסה למצוא דרך לחיים טובים יותר ולקריירת ריקוד, למרות שהיא באה מכלום ושום דבר. ועוד קודם לכן, היה לנו את Fame, אבל סממני המרד שם מתונים יותר, כי למעשה כולם רוקדים כל הזמן.
נערי הסווינג – ריקודים תחת משטר אפל
נחתוך שנייה לשנות התשעים. סרטי ריקודים הם בדרך כלל שמחים ועליזים – למרות הקונפליקטים. הם הרבה פעמים קצת כמו מיוזיקל, והעלילה לרוב לא מאוד מורכבת או אפלה. אבל יש יוצאי דופן. למשל, הסרט Swing Kids, שלוקח את המרד למקום הכי אפל שאפשר – גרמניה בשנת 1939.
הסרט, שנאמן לסצינת הסווינג האמיתית של אותה תקופה ומבוסס על אירועים שהתרחשו באמת, מתאר את קורותיה של קבוצת נערים שאוהבים את תרבות המוזיקה והריקודים האמריקאית, ומסתובבים במועדונים מחתרתיים שבהם רוקדים את הריקודים האסורים. הסווינג, מוזיקה של יהודים ושחורים, היתה אסורה בגרמניה הנאצית והוגדרה כ"מוזיקה מנוונת" – ולכן אומצה על ידי חלק ממתנגדי השלטון. הם התלבשו כמו אמריקאים, הקשיבו למוזיקה אמריקאית ואפילו אימצו סלנג אמריקאי. הריקודים היו ביטוי ייחודי להתנגדות למשטר הפאשיסטי, ושיקפו את הרצון בנורמליות, ליברליות, אהבה חופשית ושוויון. תנועת נערי הסווינג הטרידה מאוד את הנאצים, והם נרדפו, נזרקו למחנות ריכוז ואף גוייסו בכוח להיטלריוגנד.
הסרט, עם קאסט מהמם שכולל את רוברט שון לאונרד, כריסטיאן בייל ונואה וויילי, מציג את המציאות הקוטבית שבהם חיו חלק מהנערים הגרמנים באותה תקופה – מזועזעים מהאלימות שגרמניה מחוללת, מצד אחד, אבל לא יכולים באמת להתקומם כנגדה, ולכן עושים זאת בחשאי – רוקדים סווינג במחתרת ומאמצים את התרבות האמריקאית החופשית. חלקם אף היו במקביל בהיטלריוגנד, כי לא היתה להם ברירה, ולמעשה הם מנהלים חיים כפולים – ביום הם נערים גרמניים אריים צייתנים, ובלילה הם משתוללים במועדוני סווינג.
בשורה התחתונה, הסרט לא אופטימי ולא שמח, למרות כמה קטעי מוזיקה וריקודים נהדרים. הדמויות מנסות נואשות להיאחז במציאות אלטרנטיבית חופשית ומאושרת, אבל המרד הוא זמני ולא מוצלח, הקצוות לא נסגרים היטב, והסוף רע ואלים.
סצינה מעולה, לקראת סוף הסרט, משקפת את המאבק והבדידות של פיטר, הדמות הראשית, שרוקד לבד ומתמודד עם סערת רגשות, והמתקפה האלימה בסוף. המרד נכשל, אבל לזמן קצר, הריקודים היוו את לב ההתנגדות למשטר הפאשיסטי.
אי אפשר לדבר על סרטי ריקודים ומרד (ושנות השמונים) בלי להתייחס ל"ריקוד מושחת" הנפלא, שהפסקול שלו מלווה אותנו עד היום (את Time of my life מנגנים הרבה בהלוויות באנגליה, מסתבר). אף אחד לא שם את בייבי בפינה, אבל בייבי באה ממשפחה שמרנית, עם אבא שלא אוהב שהיא מתאפרת, ומסורת מעיקה של חופשה משפחתית בריזורט של עשירים, עם משחקי חברה וחוסר צדק חברתי.
בייבי חיה בבועה. היא לא מכירה את העולם האמיתי של האנשים העובדים, הצווארון הכחול, אלה שמגישים לה את היין בארוחת הערב, אבל היא נחשפת אליו במלוא מערומיו בערב הראשון בחופשה המשפחתית. המעבר החד מהפוקסטרוט השמרני של רחבת הריקודים הציבורית לבית הזונות הסקסי של המסיבה של העובדים בריזורט פוקח לה את העיניים, תרתי משמע.
וכך, הילדה הטובה אמריקה, נסחפת לרומן סוער עם ג'וני, נלחמת בעוולות חברתיות ורוקדת ריקודים מושחתים וסקסיים בחשאי, בניגוד מוחלט לרצונות ולחינוך שקיבלה בבית. בתוך כל הסיפור הקיטשי, מסתתר גם דיון נוקב על זכות האישה על גופה, הפלות ושוביניזם באמריקה של שנות השישים, שנראה רלוונטי יותר מתמיד בימים אלה.
פטריק סוויזי הענק, שהלך מאיתנו מוקדם מדי, לוקח את בייבי עד הסוף. המרד שלה נגמר בריקוד האולטימטיבי, המושלם, ששובר את המוסכמות מול כולם ובגלוי, ומראה להם את היופי שבחופש ובבחירה.
ואני רוצה לסיים בסרט שאולי פחות מוכר, ומגיע אלינו משנות התשעים ודווקא מאוסטרליה. סרט ריקודים מרדני לא רק בעלילה שלו, אלא גם בבימוי ובסימנטוגרפיה, סרט שמשלב מוזיקה, רומנטיקה וסאטירה – Strictly Ballroom. זה סרט ססגוני וקאמפי, שמוצג בסגנון תיאטרלי. הצבעים חזקים, עבודת המצלמה תזזיתית ואגרסיבית והמשחק מוגזם לעתים קרובות. התלבושות קיטשיות וזוהרות, בהתאם לקו העיצובי של ריקודים סלוניים, אבל בין הרעש והצלצולים יש גם המון רגעים רכים ומתוקים בין סקוט ופראן. המון קלוז אפים ותחושה קלסטרופובית משקפים את המצוקה של סקוט הייסטינגס, כוכב הסרט.
סקוט הוא רקדן שבא ממשפחה של רקדנים, ויש עליו לחץ עצום לזכות בתחרות הריקודים הסלוניים ו"להמשיך את המסורת". אבל סקוט לא אוהב את המסורת. הוא רוצה צעדי ריקוד חדשים. הוא אוהב לרקוד, אבל רוצה לרקוד בדרך שלו. הבעיה היא, שהתחום נשלט על ידי גבארדייה ישנה, שלא מוכנה לפתוח אותו לצעדים חדשים.
כמה אירוני, אבל, שסקוט מוצא את הצעדים החדשים דווקא במסורת הספרדית של בת זוגו לריקוד, פראן, וסגנון הריקוד הישן פסודובלה. לאחר שהם "נתפסים" עושים חזרות ביחד, אבא של פראן מלמד את סקוט אלמנטים מהפסודובלה, והוא לוקח אותם אל תחרות הריקודים, למרות ההתנגדות העזה מכל הכיוונים. המרד של סקוט לא מביא משהו חדש ממש, אלא נשען דווקא על מסורת עתיקת יומין – רק שהיא לא המסורת שלו. היא מסורת אחרת.
כולם (ליטרלי) שמים רגליים לסקוט ופראן – ההורים של סקוט, הוועדה שמנהלת את ענייני הריקודים והתחרויות, אפילו החברים שלו. לרגע נדמה ששניהם ויתרו, אבל בסוף (הטוב), הם פוצחים בריקוד הסוער שלהם, נוצצים וזוהרים אל מול כולם, ולא עוצרים גם כשמנתקים להם את המוזיקה.
הנה כי כן, למרות הקיטש והעלילה הצפויה, סרטי הריקודים של האייטיז והניינטיז הם קצת יותר מרומנים עטופים במוזיקה. הם טומנים בחובם סיפורים על בחירה, חירות, תשוקה, שבירת מוסכמות, בריחה מהמציאות הקשה ומציאת הדרך האישית והייחודית שבה הגיבורים רוצים ללכת. הריקוד הוא המרד האולטימטיבי – הוא לא מבקש רשות והוא מבטא את החירות שהיא זכותו של כל אדם – הזכות לקבוע בעצמנו את הקצב וליהנות מהחיים.