על חתולים, טבע והיבריס

לפני כמה שנים, התחוללה סערה בזעיר אנפין (פשוט נורא רציתי לכתוב "בזעיר אנפין") בקהילת צילום טבע כלשהי בפייסבוק. צלם הצליח לתפוס רגע נדיר שבו חיוויאי נחשים (עוף דורס, יא נודניקים) ניסה לתפוס נחש די גדול, והנחש השיב מלחמה שערה והיה נראה שהוא עומד לחסל את החיוויאי. הצלם החליט לעזור לחיוויאי ושיחרר אותו. לא זוכרת מה עלה בגורל הנחש. הטיעון שלו היה שהחיוויאי נדיר יותר ובסכנת הכחדה, לעומת הנחש הנפוץ יותר, ולכן ראה לנכון לעזור לו, ולא להניח לנחש להרוג אותו. היבריס אנושי במיטבו.

חלק מהצלמים ואנשי הטבע הסכימו איתו, חלק (ואני ביניהם) חשו שמדובר היה במעשה אווילי וצדקני, שכנראה גם נגוע באנתרופומורפיה מהסוג הנחות ביותר (נחש רע, ציפור טוב).

אני חובבת טבע אדוקה. אני אוהבת את כל בעלי החיים (גם עכבישים), והתנדבתי 6 שנים בבית החולים לחיות בר, שם גידלתי אלפי גוזלים, שבחלקם גם זכו לחזור לטבע. אני לא מדענית בהכשרתי, אבל אני כן קצת פילוסופית נטולת הכשרה אקדמית, והנושאים של טבע, אדם וסביבה מעסיקים אותי על בסיס יומיומי.

לפני איזה יומיים, התרחשה עוד סערונת בכוס טוויטר, כאשר החשבון של "מדע גדול בקטנה" צייץ שכדאי לא להשאיר קערות מים לחתולים כי הם מזיקים לסביבה מכיוון שהם מחסלים מינים רבים של ציפורים וזוחלים. היו לא מעטים שטענו שמדובר בציוץ שהוא קליקבייט, שנועד למשוך תשומת לב לחשבון. חלק מהמגיבים אינפלו וחסמו את החשבון, וכמובן ש"מדע גדול בקטנה" זכו לשלל קיתונות בוז, נאצה ולגלוג בטוויטר.

דווקא בגלל שאני חתולאית וגם אוהבת טבע (ואוכלת בשר), אני לא נכנסת לרוב לוויכוחים האלה. אני חברה בכמה קבוצות צילום בפייסבוק (ציפורים וזוחלים), בהן הוויכוח הזה עולה פעם בכמה זמן, והטונים תמיד גבוהים והטיעונים לרוב די מטומטמים.

אין לי בעיה עם הטיעון שחתולים מקומם בבית. בעולם אידיאלי, לא היו חתולי רחוב משוטטים, וכולם היו ישנים לכם על המיטה ומשירים לכם שערות על הבגדים. באנגליה, למשל, כמעט ולא תראו חתולי רחוב בערים. לא כי אין מאכילים, לא כי אנשים לא אוהבים חתולים, אלא כי הרשויות עושות שם סדר, מטפלות ומפקחות על כל מה שקשור לחיות מחמד, ולא נותנות לאנשים פרטיים ולעמותות לתקוע אצבעות בסכר, שכאן כבר מזמן הציף את כולנו בביוב. להאשים מאכילי חתולים בבעיית החתולים בישראל, זה כמו להאשים את האדם הבודד, ששותה לפעמים מים מינרליים מבקבוק פלסטיק. העברת האשמה מהמדינות והתאגידים לאזרח הבודד היא תופעה בזויה, ולצערי היא גם מאוד יעילה, כי אנשים שאוהבים טבע גם יחושו רגשות אשם על כך שהם מעזים לקנות פירות בשקית ניילון לפעמים. הבעיה היא גדולה ומערכתית, וכל עוד העיריות, רשות הטבע והגנים והמדינה בכלל לא עושות כלום בנדון (בדיוק כמו עם חזירי הבר בחיפה, ועם המיינות והדררות, ואפילו בצמחים פולשים נטולי רגשות לא מטפלים במדינה הדפוקה שלנו) – כמה קערות מים זה לא מה שיגרום לחיסול ציפורי השיר בישראל.

האירוניה בהתגלמותה, היתה שמי שמנהל את החשבון של "מדע", צייץ בתגובה לאחד הגולשים תמונה, שבה חתול מחסל מיינה (נראה כמו פרט צעיר). אה, רגע רגע רגע. אבל מיינות הן מהשטן! הן מין פולש! הן רעות! צריך לחסל את כולן! אז אולי זה בסדר שהחתול תפס את המיינה? ואם כבר מדברים על מיינות – מה עם המיינות?

הניסיון והמגע שלי עם טבע ובעלי חיים (כולל בעלי חיים מבויתים, עם ארבע פרסות יקרות במיוחד) ניטרל כל תפיסה רומנטית שאולי היתה לי אי פעם לגבי הטבע. כן, הוא יפה והוא מהמם, הוא מקסים ושובה לב ומרתק והוא נפלא. והוא גם אדיש. לגמרי לגמרי אדיש כלפינו ובכלל. הוא לא שם עלינו זין, והוא גם מורכב ברמות שאנחנו עדיין לא מבינים מספיק טוב. ואולי אף פעם לא נבין. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מנסים להיות חלק מהטבע, אלא אנחנו עסוקים כל הזמן בלסדר, לפתור ולארגן אותו, ובעצם רוב הזמן אנחנו הורסים אותו, והורסים אותו עוד יותר כשאנחנו מנסים לתקן את מה שהרסנו. מערכות אקולוגיות הן מורכבות מדי, והפתרונות שלנו פשטניים מדי. בני האדם הביאו את המיינות והדררות, נתנו להן להתרבות ללא שליטה בטבע, ועכשיו אנחנו בוהים באימה כשהן משתלטות על המרחב האווירי של ישראל, בעוד ציפורי השיר האחרות נדחקות ונעלמות.

אז מי אשם בהידרדרות הנמשכת של מצב הציפורים בישראל? החתולים? המיינות? העורבים? ברור שלא. בני האדם הם האשמים, והפתרונות לא יבואו בדמות קערות מים. הפתרון צריך להיות מערכתי, כמו שהבעיה היא מערכתית, והמערכות בישראל הן ביזיון. מהרט"ג, גוף בעייתי שלא עושה כלום ועד המשרד לאיכות הסביבה שאף אחד לא רוצה אותו אף פעם. מדינת ישראל עושה מעט מאוד כדי להגן על הסביבה הקטנה שלה באופן כללי, ועוד פחות כדי להגן עליה ממינים פולשים (כולל צמחים. כי זה מאוד קשה לאסור על מכירת צמחים מסוימים, למשל. זה עוד עלול לפגוע במישהו).

בהרבה מקרים, העמדה שאנחנו בוחרים כלפי בעל חיים כלשהו נובעת מהפוזיציה שלנו, ומתופעה מעצבנת מאוד שנקראת אנתרופומורפיה (האנשה) – הנטייה לייחס לבעלי חיים תכונות אנושיות שאין להם, כמו רוע ונקמנות. שנים של סיפורי אגדות אפלים ואדגר אלן פו אחד, הביאו לכך שרוב האנשים חושבים שעורבים הם "רעים" (וכנגזרת, שמיינות הן "השטן", כי הן מין פולש ומזיק). חלק לא קטן מהאנשים גם חושבים שצריך להפריע לעורבים לאכול או פשוט לחסל אותם, כי הם, ובכן, "רעים". והם גם חכמים, שזה בכלל פשע נגד האנושות.

"מדע גדול בקטנה" הם סתם חשבון זניח במדיה חברתית שמחפש לייקים. הבעיה היא, שהם מתכסים במעטה של מדע ואובייקטיביות, אבל כנראה שזה לא הולך טוב בטוויטר. האם חתולים מחסלים חיות בר? כן. האם כדאי שהם לא יהיו ברחוב? ברור. האם הם האשמים היחידים במצב המזעזע של הטבע העירוני בישראל? ברור שלא. מדען רציני היה מנסה, לכל הפחות, להציג תמונה מלאה בעניין הזה. אבל שוב, הרבה יותר קל להאשים חתולים, חיה שהרבה אנשים לא אוהבים ומייחסים לה תכונות אנושיות שאין לה, כמו בוגדנות.

אין לי תשובות חד משמעיות לגבי נושא החתולים או המיינות. להערכתי, בחלק ניכר מהמקרים האלה כבר אין פתרונות מלבד השמדה המונית של פרטים, וזה לא יקרה בגלל נראות ציבורית, ובעיקר בגלל שהרשויות פשוט לא טורחות לטפל בקטסטרופה הסביבתית שנקראת מינים פולשים. ומה לגבי בעיית ההיבריס האנושית, תסביך הגדלות שגורם לנו לחשוב שאנחנו באמת יכולים לתקן את החורבן שהבאנו על הטבע והסביבה? עזבו. יותר טוב שתשימו לעצמכם איזו קערת מים. ממש חם שם בחוץ.

 

1 תגובות ל-“על חתולים, טבע והיבריס

  1. אלי

    הנהנתי בהסכמה עם כל מילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>