היי, אתם שם! תורידו את הידיים מהמקלדת ותתרחקו ממנה – לאט לאט. בלי תנועות פתאומיות! לאט! מה זאת אומרת לא שמעתם? זהו, נגמר. תם עידן הבלוגים. כן, בלוגים זה כל כך 2004. אם יש לכם בלוג, זה הזמן לסגור אותו. ואם חשבתם לפתוח אחד – שכחו מזה. לא כדאי לכם. לא ייצא לכם מזה שום דבר.

נו, אתם לא מקשיבים? עוד לא השתכנעתם? בחייכם! פול בוטין מ-Wired אומר שבלוגים זה פאסה!!! הוא כותב ב-Wired, בכל זאת. כמה מכם יכולים להגיד את זה על עצמם? ואם פול אומר, פול בטח יודע.

תראו, הוא אפילו מביא כמה נימוקים מדוע תם עידן הבלוגים. הבלוגוספירה, אומר בוטין (ואני מתרגמת פה בחופשיות אך תוך שמירה על רוח המקור), שפעם היתה מקור שופע של כתיבה מקורית וחכמה, הפכה להיות ביצה עכורה ומעיפה עלינו צונאמי של תוכן שיווקי ותוכן שנכתב על ידי עיתונאים דרג ז' – תכנים שמטביעים את קולם של החובבנים המוכשרים.

וואלה? משום מה, הפסקה הבכיינית הזו מזכירה לי משהו. רגע, רגע. מה היא מזכירה לי? אה, אני יודעת! כשהבלוגים התחילו להפציע במלוא עוצמתם, ואפילו בימינו אנו (כשהבלוגים כבר לא רלוונטיים, תזכרו. ככה אמר פול), קמה אליטת העיתונאים הישנה והמשעממת וצווחה אל השמים: "מה זה פה? כל מניאק יכול עכשיו לכתוב???". פויה, תוכן חובבני. פויה, דעות בלתי מצונזרות ובלתי ערוכות. פויה, כתיבה אישית מהקרביים בלי שום פיקוח ואינטרסנטיות ופוזיציה.

אבל פול לא מסתפק בטיעון אווילי אחד. הוא מביא את ג'ייסון קלקניס כדוגמא למגה-בלוגר שהיה, עשה ופרש. על קלקניס אפשר להגיד הרבה דברים, אבל בעיקר אפשר להגיד עליו שהבלוג שלו נועד לקידום עצמי מגלומני (Not that there's anything wrong with that) וייתכן מאוד שהוא ראה את המותג של עצמו דועך. ייתכן שנמאס לו. ייתכן שהוא הבין שנמאס ממנו. הכל יכול להיות. אבל זה אמור לשכנע אותנו שעידן הבלוגים נגמר. זהו. קלקניס פרש. אין טעם להמשיך לכתוב.

ואם עוד לא השתכנעתם, למרות שלא ברור לי למה, פול ימשיך ויפחיד אתכם – יש טרולים שם בחוץ! מגיבים מניאקים שרק רוצים לנחס אתכם ולהעליב אתכם, להתנגד לכל מה שתכתבו וללעוג למאמציכם הכנים. הו, כמה נורא! בחיי, איך אפשר להתמודד עם בעיה נוראית שכזו? סינון התגובות מראש לא יעזור, הרי, נכון? זהו, כתיבת הבלוגים נידונה לכליה. ולמה? כי יש מגיבים מנוולים שמציקים לכותבים. פול צודק. הכי טוב זה להרים ידיים.

אבל פול עוד לא גמר את הדין וחשבון שלו עם הבלוגריה. הוא מעלה מן האוב עוד שם "גדול מהחיים" – רוברט סקובל. שימו לב, אומר פול בוטין, רוברט סקובל כבר לא עושה בלוגינג. הוא מתמקד בטוויטר. כן. סקובל לא כותב בלוג יותר. תנשמו. אני יודעת שקשה ככה. אני יודעת שזו מהלומה לוגית קשה. אבל סקובל לא כותב יותר. סקובל מחנטרש בטוויטר – ולכן כולכם צריכים להפסיק לכתוב ומייד! זה עניין אבוד, הבלוגים האלה, אני אומרת לכם.

בוטין היקר מסכם את דבריו בהוכחה המוחצת, הניצחת, שלא צריך יותר בלוגים. הוא מצטט את הטוויטר של עצמו בעניין. אני אפילו לא טורחת לתרגם. ככה זה נראה:

@WiredReader: Kill yr blog. 2004 over. Google won't find you. Too much cruft from HuffPo, NYT. Commenters are tards. C u on Facebook?

לי אישית זה נראה יותר כמו SMS עילג של ילד בן 13 שמנסה להרשים את החברים שלו. כתיבה לא יכולה להסתכם במקסימום 140 תווים. כתיבה זו מלאכה, תשוקה, שאין לה התחלה, אמצע וסוף. מי שאוהב לכתוב, יכתוב תמיד, ולא משנה אם סקובל פרש או קלקניס הפליץ. אבל מה אני יודעת. אני כולה בלוגרית שמחזיקה בלוג עוד מלפני 2004. אני פאסה. אני אאוט. אני חלק מן העבר. אין לי חשבון בטוויטר, אז אני לא קיימת יותר באינטרנט.

שיט. בדיוק תיכננתי לכתוב עוד פוסט. טוב, אולי אוותר הפעם.

נ.ב. יש גם סיכוי סביר שהקשקוש הזה של פול בוטין הוא מה שנקרא Flamebait – פוסט שנכתב במטרה למשוך אש ובעיקר טראפיק. או שאולי הוא סתם דביל. אי אפשר לדעת.