זה פוסט שאני רוצה לכתוב כבר זמן מה, בעקבות הפעילות המוגברת שלי בטוויטר. אני נתקלת שם בתופעה עגומה, שמעלה בי זכרונות לא נעימים שקשורים לאגרסיות ולניסיון להשתייך לחברה גברית אלימה. כתבתי על זה שרשור בטוויטר ואני מעלה אותו כאן, עם שינויים קלים, כדי שיתאים יותר לפורמט של פוסט בבלוג.

כתבתי את השרשור לאחר שראיתי תגובה של מישהי, שאני לא מכירה, למישהו אחר. זה מה שהיא כתבה:

מי שמכיר אותי וגם מי שקורא אותי, יודע שאני איני מעדינות הנפש. אני לא נרתעת משימוש בשפה גסה לעתים, דם לא גורם לי להתעלף, וניקיתי קקה בכל צורותיו וגווניו בלי לצעוק "איכס" כל רגע (וגם היום. היוש, טאלו). אין הרבה דברים שבכלל יכולים לזעזע אותי, ואני ודאי אני לא מזדעזעת כשאישה או גבר מדברים באופן אלים, מקללים וכו'. מה שכן, זה מעלה בי זכרונות.

כשהייתי צעירה, דיברתי ככה כל הזמן. התנהגתי ככה כל הזמן. הייתי במוד אגרסיבי מלוכלך 24/7. זה נבע מהרבה גורמים, ולא אכנס לכולם. אחד מהם, אבל, היה העובדה שביליתי המון זמן בחברה גברית לא עדינה במיוחד. בצבא, וגם לאחר מכן. אין לי תלונות לגדוד 299 בהקשר הזה, ואפשר גם להגיד שמה שלא הורג מחשל, אבל שהות יומיומית בגדוד שרובו המכריע גברי ורחוק מעדינות נפש, משפיעה על ההתנהגות. וכדי להיות חלק מהחברה הזו, את צריכה להתנהג כרומאי. לקלל, להתנפל על מי שרק מסתכל עלייך לא יפה, לתקוף ולהיות אגרסיבית גם כמגננה. למעשה, את כל הזמן במגננה אלימה, ואת פשוט לא שמה לב לזה.

בגיל 19 את לא יודעת כלום על כלום. את מחפשת את המקום שלך בעולם, ואת עלולה לחשוב שהדרך היחידה שלך לחצוב את הנתיב שלך בהר היא באמצעות קידוח חורים וחומרי נפץ. את חושבת שאת פמיניסטית ונועזת, אבל בעצם את סובלת, ואת אלימה, ואת לא יודעת לאן לקחת את האלימות הזו.

בגיל 20 ומשהו, זה עוד איכשהו עובר מבחינה חברתית. מחליקים לך על זה. אף אחד לא מעיר לך על ההתנהגות, והיא הופכת להיות צורת תקשורת לגיטימית באופן כללי. זה לא שהלכתי וקיללתי כל אחד ברחוב (וגם לא היו רשתות חברתיות אז), אבל אין ספק שהאגרסיות היו חריפות ובולטות. באופן לא מפתיע, זה החמיר. מקומות עבודה מתסכלים, בחירה לא נכונה של "חברים" ואפילו פעילויות פנאי – הכל הגביר את האלימות.

האגרסיות האלה אוכלות אותך מבפנים. את מנסה נואשות להיות חלק מחברה גברית רעילה שלא מקבלת אותך, ואת מנסה להתנהג כאחת מהחבר'ה. והם אולי מריצים איתך דאחקות, אבל הם גם נרתעים ממך.

לא אכנס לתהליכים שעברתי, אבל הסתכלות פנימית מעמיקה, סילוק אנשים רעילים מהחיים שלי ועוד כמה גורמים, הביאו לכך שהפסקתי להיות אלימה ואגרסיבית. כדוגמא, אתן דווקא את הנינג'יטסו. התאמנתי במשך כמה שנים אצל יוסי שריף בתל אביב, סנסיי ואיש חכם שאני מאוד מאוד מעריכה. למדתי ממנו המון. אבל הנינג'יטסו עשה לי לא טוב. במקום להרגיע את הכעס, הוא יצר אצלי כעסים חדשים. זו אחלה אמנות לחימה ופעילות גופנית, ויש בה המון אתגרים פיזיים ומנטליים, אבל זה לא היה הדבר הנכון בשבילי. הלחימה עצמה וגם החברה הספציפית שם, הגבירו אצלי את האגרסיות. כשהבנתי את זה, פשוט עזבתי. זה היה צעד נכון בכיוון הנכון, כחלק ממכלול של צעדים להרגעת הרוחות הפנימיות שלי.

זה היה תהליך הדרגתי. לא נרגעתי 100%. האש תמיד רוחשת ואני מניחה שתמשיך לרחוש. אבל הלהבות ירדו עשרות מונים. למדתי לשלוט בזה, ועם הזמן – גם הצורך לתקוף כל הזמן נעלם.

לפני כמה שנים פגשתי אישה איומה ונוראית, שמבוגרת ממני בעשור פלוס. ראיתי אותה מדברת  ומתנהלת עם אנשים אחרים, והזדעזעתי. זה היה כמו להסתכל במראה לעתיד. היא לא נרגעה. היא נשארה אלימה, אגרסיבית ורעילה. בגיל 50 פלוס, זה עוד הרבה פחות אטרקטיבי לעומת גיל 20 פלוס. מבחוץ היא אישה חזקה שמנהלת עסק, אבל אף אחד לא מכבד אותה. כולם נרתעים ממנה, ולא מפחד – אלא מגועל. האישיות שלה מרעילה את כל הסביבה, וכל העסק שלה מתנהל בהתאם – אווירה דוחה ואלימה. ההיכרות הקצרה שלי אתה עזרה לי לקלוט, לראשונה, איך הייתי נראית לו הייתי ממשיכה במסלול הנוראי הזה, שסופו רק סבל עבורי ועבור הסובבים אותי. מאז נרגעתי אפילו יותר.

להיות אישה חזקה

המסר שלי לנשים הצעירות שמפגינות אגרסיות ללא הפסקה, הוא פשוט: את לא צריכה לקלל כל חמש דקות כדי שיחשבו שאת אישה חזקה. את לא צריכה להיות גבר-גבר כדי להיות אישה חזקה. את לא צריכה להיות אלימה כדי להיות אישה חזקה. האגרסיות האלה הן כמו חומצה מאכלת, ומי שהכי סובל מהן זו את.

אני רואה לא מעט נשים צעירות בפיד הטוויטר שלי, Lashing out על כולם ועל כלום. לא רק בקטע של קללות, פשוט בהתנהגות אגרסיבית ללא שליטה, ללא התבוננות עצמית, ללא הבנה של מה זה עושה להן. משהו בי כל פעם מחדש רוצה לגשת אליהן ולספר להן את הסיפור שלי, להגיד להן שאני מבינה למה הן מתנהלות ככה, אבל שזה לא יעזור, ובסוף הן יגיעו לגיל 50 ואף אחד כבר לא יחשוב שזה חמוד ומצחיק ומגניב, והן רק יישארו עם הכעסים והסבל ולא יבינו למה. אבל אני לא ניגשת, כי הן נשים זרות ואני לא מתיימרת לנהל לאף אחת את החיים.

אני יודעת שאתן מחפשות את המקום שלכן ולא מוצאות. אני יודעת שאתן רוצות להיות חלק מחברה שמעלה על נס את האלימות, ולא יודעות איך לעשות את זה בלי ללכת לאיבוד. אתן נורא רוצות להיות אחת מהחבר'ה, אבל החבר'ה האלה לא באמת רוצים אתכן כאחת משלהם. בשבילם אתן כל מיני דברים, אבל לא באמת שייכות. יכול להיות שהאלימות מוגברת על ידי השיח שיש ברשתות החברתיות והמצב הנוכחי. העולם שונה ממה שהיה כשהייתי בת 20. אבל האלימות הזו סופה להיכנס פנימה ולהתקבע כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלכן, לתוך מעגל של כאב שלא נגמר. זה לא שווה את זה. זה לא שווה את הסבל. זה לא שווה את השנים המבוזבזות, את הנזק שאתן עושות לנשמה ולגוף שלכן תוך כדי.

אני מקווה בשביל כל אחת מכן, שתמצאו את הדרך שלכם אל איזה שקט כלשהו, שיאפשר לכן להתנהל בלי לתקוף כל הזמן. לא נירוונה והארה רוחנית, כי בואו, אנחנו חיות בישראל, אבל לפחות איזה אי נחמד בתוך הנפש שלכן, מקום קצת יותר רגוע בים הסוער של החיים.