זה פוסט שמתבשל אצלי כבר זמן מה. אני מדברת על הנושא בחלקים עם חברים ומכרים, וגם בציוצים פה ושם, אבל טרם התיישבתי לכתוב את כל מה שיש לי לומר בצורה מסודרת – וגם זה סימפטום קלאסי של מה שקורה לי ולחלק ניכר משכבת הגיל שלי. אנחנו רוצים לעשות כל מיני דברים חשובים, אבל לא מגיעים לזה, ולאו דווקא בגלל חוסר זמן.
יסלחו לי מראש צעירים ומבוגרים יותר, כל אחד והבעיות שלו. אני מסתכלת על מעגל מאוד ספציפי של אנשים, שאני גם משתייכת אליו (כלומר, בני 40 פלוס), ומדברת עליו בפיקסלים ברורים (וגם בקול רם וצלול), כי נראה לי שמישהו צריך להגיד את הדברים. תחזיקו חזק, זה פוסט ארוך.
קשה. קשה מאוד. סיכוי טוב שאתם מרגישים ככה כבר זמן מה. סיכוי טוב שאתם לא מצליחים לנשום, להרים את הראש, להתעודד באמת. ואם לצטט מישהו קרוב ללבי: "הכל מאוד מאוד מאוד קשה".
קשה, וכל מי שאני מדברת איתו מודה בזה בפה מלא – פחות או יותר כל מי שאני מכירה שהוא מעל גיל 40. קשה, ויש תחושה שזה רק הולך ומחמיר, ואין הפוגה ואין מנוחה ואין כמעט דברים טובים – רק קושי בלתי נגמר, כאב ועייפות.
אנשים מתקשים להרים את הראש. אנשים איבדו את שמחת החיים. אנשים שרויים בדיכאון עמוק ולא מצליחים לצאת. יש שחיקה בעבודה ותחושת עייפות מהחיים עצמם. אנשים מתקשים לתפקד, בקושי גוררים את עצמם מיום ליום. קשה. פשוט נורא קשה.
גם גלובלי, גם אישי
במירוץ המטורף של החיים, נראה שהרבה מאיתנו שכחו כמה בלתי הגיוניות, איומות, הופכות ומשוגעות היו שלוש השנים האחרונות. קורונה, זוכרים? משבר עולמי, קטסטרופה בתצורה שלא חווינו מעולם. זה התחיל לפני שלוש שנים, ובקושי הספקנו לצאת מהאירוע, לפני שנפלו עלינו עוד בחירות, תהפוכות והמחאה האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. שלוש שנים מורטות עצבים, של חרדה קיומית ולחצים בלתי פוסקים, שמסרבים להיגמר. וזה רק ברמת העולם והמדינה.
ברמה האישית, כמעט לכולם בשכבת הגיל שלי (כולל אותי, כמובן) קרו דברים רעים. ולא סתם, אלא משברים מטלטלי חיים שלוקח שנים להתאושש מהם, אם בכלל. גירושים מכוערים ואלימות של בני ובנות הזוג, מערכות יחסים מתעללות, משברי אמון ובגידות של בני זוג וחברים, מחלות ופציעות, מהמורות איומות בקריירה, קשיים כלכליים, מעברים חדים ואלימים ממדינה למדינה, סיבוכים משפטיים, ניתוק קשר עם הילדים, סמים ובאמת, כל צרה שאתם יכולים להעלות על דעתכם – וגם אלה שאתם בכלל לא רוצים לחשוב עליהן.
אני מדברת עם חברים ומכרים ורואה אנשים עייפים, שחוקים, מפורקים לגורמים, בקושי סוחבים. דיכאון, חוסר ריכוז, חוסר יכולת לבצע את המשימות הכי פשוטות, זעם כללי על העולם, אובדן תשוקה וליבידו, אובדן שמחת חיים, ייאוש, חרדות, חוסר יכולת ליהנות מדברים שפעם עשו לנו טוב, אטימות מוחלטת וחוסר יכולת להביע רגשות – you name it. קשה. פשוט קשה.
אני קוראת ציוצים של אנשים זרים שמשתפים חוסר יכולת לתפקד, שמבקשים עצות איך לחזור לעצמם או סתם אסקפיזם. חלק מהם לא יודעים אפילו למה הם בסיטואציה הזו. הם מרגישים לא נעים על זה שהם מתלוננים, הם בעצם לא מבינים למה הם מרגישים כל כך רע, כי בסך הכל רובם די בסדר במבט חטוף – אף אחד לא ברחוב, אף אחד לא סובל מחרפת רעב, הם במצב בריאותי סביר. לא סוף העולם, נכון? אבל בעיקר הם מרגישים לא נעים על זה שבכלל קשה להם, כאילו מדובר באיסור חברתי.
מעגל המכרים שלי מורכב מאנשים טובים (אחרת הם לא היו במעגל, מן הסתם), חרוצים, חכמים (חלקם באופן בלתי רגיל), עם מוסר עבודה וחינוך איכותי, לא מפונקים, לא פרזיטים, לא בכיינים. אנשים שעובדים קשה, מגדלים ילדים נהדרים (או סוס בלתי נסבל), מנסים להיות אנשים טובים ולא לקטר יותר מדי, כי ככה חינכו אותם, וכי לא נעים, לכולם יש צרות ואולי בעצם הצרות שלי הן לא גרועות כמו הצרות של אחרים, וצריך להתמודד ואין מה לעשות ואלה החיים. כאילו אסור לדבר על זה. מבחוץ לא תראו עליהם כלום. הכל נראה נורמלי לגמרי, אבל מבפנים הם כמעט מתפרקים. סטואיות של דור ה-X.
זה סיפור של הרבה מאוד אנשים, חלקם אולי קרובים אליכם, ששותקים קצת יותר מדי, שסוחבים קצת יותר מדי, ושהתחושה לא מרפה מהם כבר שנים. פאקינג שנים.
אתם קמים כל יום והולכים לישון כל לילה, והימים נדבקים זה לזה ונראים אותו דבר אבל איכשהו הזמן לא מפסיק לרוץ, והנה יום הולדת 45 או 47, ואף אחד כבר לא ממש חוגג כי למי יש כוח, וצריך לעבוד, ואין פנאי, והילדים, והכלב, וההורים המבוגרים, והמחסן שלא סידרנו כבר שנה וצריך גם להכין ארוחת ערב, ודי אין כבר כוח, פשוט אין יותר אנרגיות. ובכל ההמולה הזו, אין זמן להחלים מהפצעים והטראומות של השנים האחרונות, אין זמן לעבור תהליך של שיקום, והנזקים הולכים ומצטברים, יכולת ההתמודדות נחלשת, ושלא במפתיע – נהיה אפילו יותר קשה.
חלק מהאנשים עוברים תהליך של נעילה רגשית, כמגננה. הכל נפסק. הם לא מצליחים להרגיש כלום – לא עצב, לא שמחה, לא אהבה, לא שנאה, לא כעס. הכל על מיוט. חלק מתפרצים על העולם. חלק מסתגרים ושוקעים אט אט באפלה. חלק נאחזים בדבר אחד, למרות שהדבר הזה הוא הכי גרוע בשבילם, ולפעמים אפילו מקור הקושי בעצמו.
זה גיל שבו אנחנו פתאום קולטים שכנראה עברנו את נקודת האמצע. אפילו אם נחיה עד גיל 90, עברנו את נקודת האמצע. השעון מתקתק, הזמן חולף, פה ושם אנשים קרובים לנו, בגיל שלנו, מתים באופן פתאומי, ועם כל הדרמות שיש בעולם, בכלל יכול להיות שמחר לא נהיה פה.
לא נשאר לנו הרבה זמן, ואנחנו מסתכלים לא רק קדימה, אלא גם אחורה, בוחנים מה עשינו ולאן הגענו, וחלקנו לא מרוצים בעליל, אחרים לא רואים הישגים אלא רק כשלונות, ואחרים לא מצליחים להיזכר בכלל למה הגיעו לכאן, למה הם עושים מה שהם עושים, ומה בכלל הטעם להמשיך. ומה עם כל הדברים שרצינו לעשות, כל החלומות, התשוקות, השאיפות, ומה המקום שלנו בעולם הזה ואלף תהיות קיומיות מהולות בניהיליזם.
קשה.
בהיותי אישה פרואקטיבית, שמחפשת תמיד את התכל'ס, ובעיקר יוצאת מדעתה כשאין פתרונות ודרכי פעולה ברורות, אני באופן טבעי מחפשת תשובות, מוצא, תרופה.
אבל אין משהו חד משמעי, אין גלולת קסם אדומה שאפשר לקחת ולשכוח מכל הצרות. אלה החיים.
אני לא מתיימרת לתת כאן עצות או מדריך מעשי. אני יכולה לשתף רק מה עוזר לי לפעמים. אולי תקבלו רעיון.
תפסיקו לכעוס על עצמכם. קשה. זה לא רק אתם, יש עוד הרבה אנשים מסביבכם שעוברים חוויות דומות, ורובם עושים את זה בדממה.
אתם לא לבד. אצל כל אחד יש תהליכים שונים, ובכל זאת – אתם לא לבד בסיטואציה. אם תפקחו את העיניים ותדברו עם אנשים לעומק (ולא, שתי הודעות פעם בשבוע בטלפון זה לא נחשב), תראו שיש איזה קו מחבר, תחושה גורפת של קושי חריג בעוצמתו, וכשמישהו משתמש בביטויים קשים, כמו "חיים סיוט", זו לא הגזמה דרמטית. הוא באמת מרגיש ככה. כולנו פצועים. כולנו.
וזה עוד עניין – הקטע הזה, לדבר. אני האחרונה שמטיפה להתנהגות כזו או אחרת במצבי משבר. כל אחד ומה שמתאים לו. אבל לפחות תנסו. שבו עם מישהו ודברו. קבעו פגישה אצל פסיכולוג, אפילו אונליין. נסו להתחיל לגלגל את המילים על הלשון. לשחרר לחץ ולנסות להכיר בקושי, לא לברוח ממנו, להתעמת איתו ולתת לו לעבור דרככם, כדי שתוכלו להרים את הראש ולהמשיך הלאה ואולי להתחיל בתהליך החלמה.
לי תמיד עוזר לשוחח עם דור המייסדים – הורים, דודות, סבא וסבתא (שלי כבר אינם, לצערי). הדודות שלי, במיוחד, תמיד העניקו לי פרספקטיבה של איך זה לעבור קשיים, להישאר בחיים ולהמשיך לרצות לחיות, אבל יותר מזה – להמשיך לשמור על שמחת חיים. למרות ובגלל הכל. החיים של הדור המבוגר לא היו קלים. היה פה צנע, מלחמות, בעיות כלכליות, לפעמים ממש רעב ללחם. זה לא מקטין מהקושי שלכם היום, אבל זה בהחלט נותן זווית אחרת, ואולי גם תקבלו תובנות על איך מתמודדים עם קשיים כאלה ואחרים, וגם מקימים משפחה למופת.
הכתיבה, עם זאת, תמיד עזרה לי יותר משיחות. אני מנהלת יומן כבר 30 שנה, וזה בהחלט מספק לי פרספקטיבה ותראפיה. לפעמים זה עוזר גם לכתוב למישהו אחר, גם אם לא שולחים בסוף את המכתב.
בקשו עזרה. כל אחד צריך עזרה מתישהו, ואת זה אומרת לכם אישה מאוד עצמאית וסולואיסטית. אז כן, נסו להתגבר על הגאווה המזוינת שלכם ותבקשו עזרה מאנשים. אתם לא יכולים ולא צריכים לעשות הכל לבד.
אני אוהבת להיות בחוץ, והעובדה שיש לי סוס בהחלט מסייעת לי לצאת גם בימים שלא כל כך בא לי. ההסתגרות האנושית בחדרים היא לא נורמלית. הטבע מרפא. גם אם זה רק קצת דשא ועץ אחד. צאו החוצה מהבית או מהמשרד, וכמה שיותר.
היכולת לחיות ברגע, כמו סוס טיפש ועליז שמצא עשב ירוק באמצע שום מקום, גם עוזרת לי מאוד, אם כי לא תמיד קל ליישם אותה. אני משתדלת למצוא מחדש את שמחת החיים שלי בדברים הקטנים, כמו עץ שאפשר להתיישב תחתיו ולהסתכל על הנמלים אוספות אוכל לקראת החורף, או עורבני שעושה קולות מצחיקים, או מפגש מרגש עם מישהו שלא ראיתי שנים. יותר קל להתמקד ברגעים קטנים. הם יותר מוחשיים, לפעמים יותר אמיתיים. זו רזולוציה יותר נוחה ויש בה משהו מרגיע, שמחבר בחזרה למציאות טובה יותר.
איך מסיימים טקסט כזה בכלל? הרי אין כאן התחלה, אמצע וסוף. אין כאן פתרונות קסם, ואפילו לא פתרונות באופן כללי. אני לא מציעה נחמה מלבד שותפות גורל. אני אפילו לא בטוחה מה היתה המטרה של הטקסט הזה מלכתחילה. אולי רק להציף נושא שנמצא לי בראש כבר הרבה זמן.
כך או כך, זה המצב. קשה.
הבה נקווה שבקרוב יהיה לנו יותר קל. אנחנו לא צריכים הרבה. רק קצת. קצת יותר קל.
מוקדש לאיש אחד, יחיד ומיוחד, שגם לו קשה.
תודה לך על זה
התחברתי למשפט אחד במיוחד, תפסיקו לכעוס על עצמכם…
משפט מדהים בעיני, המקבילה של תתחילו לאהוב את עצמכם איך שאתם.
מדהים, ממש.
מדהים.
קלעת בול לתחושה שלי לפחות..
כל הכבוד לך על שהנכחת את זה בשיח הציבורי ועל האומץ
לגמרי. מזדהה לחלוטין.
כתבת מאוד יפה.
תודה לך. קשה, וקשה לא לדבר.
תודה רבה, כתבת ועזרת.
אני אישית מנסה להזכיר לעצמי כמה שיותר את המשפט הידוע שהיה חביב גם על ג'ורג' האריסון – All Things Must Pass.
[…] סלומון מתארת מצב של רבים מאיתנו בתקופה האחרונה. ממליץ מאוד לקרוא את הטקסט המלא. Share on FacebookShare on […]
❤️
כתבת נפלא בת דודה, דייקת כל כך את החוויה האוניברסלית והאישית. תמשיכי.
אבא שלח לקבוצה של המשפחה בווטסאפ? 🙂
אהבתי מאוד את המאמר ובכלל את כל הפוסטים שלך ב5 בבוקר כשאני קם. תודה!