משחקי קז'ואל הוא ז'אנר שמאוד מעניין אותי. ראשית, מכורח הנסיבות והחיים, אני משחקת הרבה יותר משחקי קז'ואל בשנים האחרונות, ולא יכולה להשקיע את הזמן במשחקים "רציניים" וכבדי משקל. שנית, אלה משחקים שהרבה פעמים הם תופעה בפני עצמם. הטובים שבהם, בהשקעה נמוכה יחסית, יכולים להניב מיליוני דולרים בהכנסות ממכירת אפליקציות ותוכן דיגיטלי, והם זוכים לפופולריות עצומה. אפשר גם לדבר הרבה על הקשר בין משחקי קז'ואל ונשים (כ-60% משחקני הקז'ואל הם נשים, על פי דו"ח של נילסן משנת 2009), והפופולריות של הז'אנר הזה בקרב המין הלא-גיימרי בעיקרו, אבל זה נושא רציני שנדון בו בפעם אחרת. אפשר גם לספר על איך הסמארטפונים נתנו דחיפה משמעותית למשחקי הקז'ואל, אבל לא על זה רציתי לדבר היום, בסדר?!?! היום נדבר על היצירה השטנית הפופולרית, קנדי קראש.

ההגדרה הכללית של משחקי קז'ואל מציינת כי אלה משחקים עם חוקים פשוטים, שלא דורשים מחויבות רצינית או מיומנויות מיוחדות. בעוד שהגדרה זו נכונה למדי לגבי רוב המשחקים, מדי פעם מפציע משחק שאמור להיות קליל, מסיח דעת ולא מחייב, והופך לפופולרי וזולל חיים ושעות עבודה יקרות בקרב הרבה יותר מדי אנשים. בתקופה האחרונה, מדובר על משחקו של לוציפר, הלא הוא קנדי קראש. על פניו, משחק קז'ואל-חברתי סטנדרטי עד זרא מזן ה"התאם שלושה", בדומה ל-Bejeweled Blitz ומיליון משחקים דומים אחרים. אבל קנדי קראש שונה מהמשחקים האחרים, ולא סתם הוא הפך למשחק הפופולרי ביותר בפייסבוק, עם כ-40 מיליון משתמשים בחודש בממוצע.

Tasty

כמו כל המשחקים המרושעים, קנדי קראש סאגה, בשמו המלא, מתחיל בהבטחה. הוא מבטיח משחק שמח וצבעוני, עם קול של גבר סקסי שמלטף לך את האגו בכל פעם שעשית מהלך טוב, שמביא לקומבואים והרבה ממתקים מתפוצצים על המסך. וכמו כל המשחקים המרושעים, הוא גם מתחיל קל. קל בצורה מעליבה וכמעט משעממת. אבל זה נחמד, שמח, צבעוני ועם סוכריות. הגרפיקה לא איומה, וכל החברים שלנו ממילא משחקים בזה, אז למה לא?

למה לא? אני אסביר לכם למה לא! כי קנדי קראש הוא משחק ארור ומנוול. ואחרי כמה רמות קלות ופציחות, הוא מתחיל להעיף עליכם מכשולים מתסכלים, כמו ריבועים של ג'לי שצריך לפוצץ פעמיים, שוקולד מרושע שמתפשט כמו סרטן אם לא מחסלים אותו, פצצות ואריחים נעולים שחייבים לרסק כדי שיהיה אפשר להזיז אותם. וזה רק ב-50-60 הרמות הראשונות. מה זאת אומרת כמה רמות יש? הרבה! הרבה מאוד! הרבה יותר מדי!

Delicious

בין לבין, המשחק המחוצף הזה גם מתחיל להעמיד לכם דרישות – כדי לעבור לרמה הבאה אתם חייבים להגיע למספר נקודות מסוים, לנקות את כל הג'לי ושאר משימות מאוסות. ולא פחות גרוע מכך, פעם ב-10 רמות, אתם צריכים כרטיסי מעבר. שלושה כרטיסים שאתם צריכים לבקש כמו קבצנים מהחברים שלכם בפייסבוק, כי בלעדיהם (הכרטיסים, לא החברים. למי אכפת מהחברים עכשיו?!) לא תוכלו לעבור לרמה הבאה. אפשר לשחק מבלי להשקיע שקל, אבל זה משחק שבנוי קלאסית על תשלומי-מיקרו – החיים נגמרים מהר, השלבים מתסכלים ומפתה לקנות בונוסים כדי לעבור, ולא תמיד החברים שלכם נמצאים אונליין כדי לעזור לכם ברגעי המצוקה.

מדי פעם תגיעו לרמה איומה ונוראה, שבה תיתקעו, למרות עשרות נסיונות ודקות ארוכת מהחיים שלכם, שיתבזבזו על עוד ניסיון פאתטי לעבור לשלב הבא. זו תהיה רמה מעצבנת ובלתי נסבלת, ואתם תקטרו לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע, על איך שהמשחק הזה דופק אתכם עם שלב 67, ואיך בחיים לא תעברו אותו. ואז זה יקרה שוב, בשלב 78, 88 וכנראה גם 102. ו-123 – בכל פעם שתחשבו שפיצחתם את השלב הכי מעצבן, יגיע אחד אחר, אפילו יותר מעצבן. אישית, עוד לא הגעתי ל-123, אבל שמועה אומרת שיש מלצרית בפאב בתל אביב שכבר הגיעה לשלב 254. מדי פעם תקללו את המשחק ותכריזו שנמאס לכם ואתם מפסיקים לשחק.

חמש דקות אחר כך, תמצאו את עצמכם מציעים טובות הנאה מאוד נועזות לכל מי שישלח לכם חיים, תוך כדי צרחות נואשות: "Divine??? למי אתה אומר Divine, יא חתיכת מניאק, תן לעבור עוד שלב!!!".