אחד הטונים המעצבנים והצורמים שמלווים את המחאה החברתית, כמעין זמזום טורדני של להקת צרעות מרושעת, הוא טון ה"אין".

"אין!", אומרים לנו בתקיפות. אין מאיפה לקחת כדי לממן את השינויים המסיביים הנדרשים על מנת לענות ולו רק על חלק מהדרישות. אי אפשר לפתוח מחדש את התקציב, קצרה ידינו מלהושיע וגם יש טילים בדרום. אין. שבו בשקט ותחכו כמה שנים. אולי, פלוצלינג, נזכה בלוטו העולמי ויהיה כסף.

ובעצם, חשבתי לעצמי, מתחילת הדרך מרגילים אותנו שאין. ולא בקטע של לחיות בצנעה וחסכנות, אלא שפשוט אין, ואנחנו צריכים לאלתר בהתאם.

זה מתחיל בגן ובבית הספר. חינוך חינם זו בדיחה, ובכל זאת: בית הספר מחייב בתלבושת אחידה (אצלנו חייבו רק בשיעורי ספורט). האם בית הספר מספק את אותה חולצה מכוערת? ברור שלא – תלכו ותקנו בעצמכם, ובמחיר מופקע, כי יש רק חנות אחת שמחזיקה חולצות עם לוגואים של בית הספר התיכון שלכם. אני גם זוכרת שהמורות היו מביאות גירים מהבית, כי לא היו מספיק אף פעם, וגם מצלמות לפעמים על חשבונן עותקים של מבחנים ועבודות. כן, העובדים צריכים לממן את מקום העבודה שלהם, כי אחרת הם לא יוכלו לעשות את עבודתם כראוי.

זה נמשך גם בצבא – מי שהיה ביחידות חיל רגלים יודע בדיוק על מה אני מדברת. תמיד אין, וזו לא בדיחה אפסנאית. הצבא, עם התקציב המנופח והמשומן שלו, לא נותן לחיילים שלו, הלכה למעשה, את הכלים כדי לבצע את העבודה שלה הם נדרשים. ציוד משרדי, מעילים, מזרנים נורמליים לישון עליהם, סדינים ושמיכות, ולפעמים גם דברים בסיסיים כמו לחם (שבוע שלם לא היה לנו לחם באימון של הגדוד פעם) – אין. אתם רוצים לשרת את המדינה שלכם? תביאו מהבית. תאלתרו. תעשו מעלים. אז מה אם אתם מסכנים את חייכם על הגבול עם עזה? אין עטים כדי לכתוב את הדיווח שהתקבל מהסיור בחמ"ל. אין שדכן, אין סלוטייפ ואין מיטות. תמצאו פתרון. זה מה יש. אין.

וזה לא נגמר, גם לא במקומות עבודה קפיטליסטיים ומוסדרים – מחברות קטנות של עשרה אנשים ועד חברות תקשורת של אלפי עובדים. אין. אין מחשבים שיכולים להתמודד עם התוכנות המותקנות עליהם בכוח. אין מקלדות חדשות, למרות שהישנות כבר נדבקות מרוב אבק ובלאי. אין כסאות שלא מתנדנדים, אין פדים לעכבר כדי להניח את היד על משענת ארגונומית במהלך 10 שעות עבודה יומיות. אין. תביאו מהבית. תעשו מעלים. אין.

"אין", זה מה שמנסים להגיד לנו גם עכשיו. תעשו מעלים – תפסיקו לקנות, תחסכו, תגורו בלוד, תאכלו רק לחם ומרגרינה. אין ולא יהיה. אנחנו מדינה קטנה, ענייה ומסכנה. תורידו את הראש, תשלימו עם המצב, תפנימו, אי אפשר לשנות. אין.

אז זהו, זה לא שאין. תקשיבו לירון זליכה, הוא יסביר לכם למה הדיון סביב התקציב הוא שגוי ומשרת רק את הממשלה, שנוח לה לסובב אותנו סביב הנושא הזה. הוא יסביר לכם את שורש הבעיה – למה באמת התקציב כזה, ולמה באמת אין, לכאורה. הוא גם יסביר לכם, שבעצם יש – זה פשוט נמצא בכיסים הלא נכונים. הדבר היחידי שאין לכם, באמת, זה כרטיס אשראי. תודו שלא ידעתם: