עבדתי בעולם התקשורת תקופה לא קצרה, ואני מודעת היטב להתרחשויות הפנימיות שבו – מהסוערות ביותר ועד המשמימות והאפורות. זה עולם מופרע, מרתק, משפיע ומרתיח – בין אם אתה חי בתוכו או מביט עליו באופן ביקורתי מבחוץ.
שלא יהיו לכם אשליות – העיתונות והתקשורת בישראל רחוקות מאוד מהאידאל הרצוי של תקשורת חופשית, נשכנית, ביקורתית ועניינית, כזו שמביאה מידע חשוב לציבור ולא מפחדת מאף אחד. הבעיות במערכת התקשורת הישראלית הן רבות ומגוונות, ואני מניחה שהן יכולות לשמש מצע עשיר ומפנק ליותר מכמה עבודות דוקטורט או סתם פוסטים נזעמים. השטחיות, גניבת הדעת, העיסוק (הגרוע) בנושאים אוויליים (מי אמר אונלייף ו-Xnet?), ההתבטלות בפני היחצ"נים, הכתיבה הגרועה ועוד אלף עניינים – כל אלה נובעים מהרבה גורמים, כמו כוח אדם שמשלמים לו מעט מדי, חוסר אכפתיות ושחיקה במקצוע, לחץ ושוחד יחצ"נים והידרדרות התקשורת המסורתית בכלל, בגלל הדבר המעצבן הזה שנקרא אינטרנט.
כל סטודנט לתקשורת מקבל כמה שיעורים שקשורים למפת התקשורת בישראל, ובשיעורים האלה מהדהד מושג אחד שנשמע סתמי ויבשושי, אבל מכיל בתוכו את רוב הבעיות, שנובעות כמובן מאינטרסים כלכליים: "מבנה הבעלות וההפעלה". קלישאה המתלווה לביטוי זה היא לרוב "בעל המאה הוא בעל הדעה", אבל גם בקלישאות יש יותר מבדל אמת לפעמים, ובמקרה הזה מדובר בהחלט באם כל חטאת.
במילים פשוטות – ברגע שכלי תקשורת מתחיל להוות שופר עסקי או פוליטי של גורם כלשהו, הוא מאבד כל ערך ומועל בתפקידו בצורה הבזויה ביותר.
תגידו – אבל כולם עושים את זה. לכולם יש אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים, מפרסמים, יחצ"נים ופוליטיקאים שצריך לשמן. כל כלי התקשורת מוטים. נכון, אבל זה לא אומר שזה בסדר. ויותר מזה – יש כל מיני סוגים של הטיה. יש עקמומיות קלה בכנף, ויש להתכופף ולחשוף את הרקטום כדי שכולנו נוכל לקבל בתחת.
כש"ישראל היום", שהוא בכלל לא כלי תקשורת הלכה למעשה, אלא עלון תעמולתי של ביבי נתניהו, מתנהג ככה, זה לא כל כך מטריד אותי. כלומר, זה כן מטריד – כי יש עדיין הרבה יותר מדי אנשים שמאמינים לדברים רק כי הם כתובים בעיתון. אבל כל אחד יכול היום להכות על מקלדת ולהגיע עם המסרים שלו לעשרות אלפי אנשים, כך שפריוולגיית התעמולה והשקרים לא שמורה רק לסמרטוטים של שלדון אדלסון (הו, לא, אולי יאיימו לסגור לי את הבלוג ואיאלץ להתפטר?!).
אבל כשאתר תוכן, שהוא אתר החדשות הגדול בישראל (לצער כולנו) מפרסם מניפסט בזיוני של רשת שיווק, במסווה העלוב של "תוכן שיווקי" (וכמובן לא מאפשר להגיב לגועל נפש הזה), אותו אתר הופך את עצמו באופן רשמי לאתר פח אשפה, למקום שבו משליכים כל טקסט, רקוב ככל שיהיה, כי לאף אחד כבר לא אכפת מהסירחון.
וויינט מעולם לא היה בעיניי אתר תוכן רציני. וזה בסדר. אפשר לעסוק בשטויות כמו ציצים ופסטרמה – אני מאוד בעד. אבל כשהפאסון שלך הוא חדשות, וכשהמסווה שלך הוא שאתה כלי תקשורת רציני, אי אפשר למרוח צואה כזו על הראש של הקוראים השכם והערב. אני נכנסת ל-ynet כמו כולם, כדי להציץ בכותרות ולהתעדכן בנעשה, אבל אני יודעת להסתכל על כל מילה באתר הזבלוני הזה בספק רב, ואני מניחה מראש שחלק ניכר מהמדווח הוא לא נכון, לא מדויק או סתם חסר חשיבות. העובדה שמרגלית צנעני כיכבה בכותרת הראשית של האתר העלוב הזה – במשך 48 שעות ברציפות ועוד איזה 48 שעות און אנד אוף – רק הניחה את חותם השעווה על העובדה הברורה, שמדובר באתר תוכן יחצ"ני, שכל קשר בינו ובין עיתונות הוא מקרי בהחלט. פרסום המאמר של רשת שופרסל דיל הוא רק הדובדבן על הקצפת, שגם היא בטח נמכרת במחיר מופקע ברשת השיווק הזו. ושלא תשלו את עצמכם – זה לא יהיה הדובדבן האחרון. זה רק יילך ויחמיר. אל תאמינו לאף מילה. במיוחד לא כשאתם קוראים אותה בוויינט.
מה ההבדל בין זה לבין הפרסומות בעיתונים שנראות כמו כתבות, רק שכתוב למטה בצד "תוכן פרסומי" ?
קראת את הטקסט המדובר? זו לא פרסומת ולא תוכן שיווקי. זה מניפסט דעה שמנסה להסביר למעמד הביניים למה *הוא* אשם במצבו הכלכלי, ולא יוקר המחיה שנכפה עליו בגלל הריכוזיות במשק, שדנקנר ושופרסל הם חלק משמעותי ממנה.
קראתי, ובמהותו הוא לא שונה מ־"תוכן פרסומי" בעיתון, שם משכנעים אותך למה החיים שלך דפוקים ורק המוצר שלהם יכול להציל אותך מאבדון.
טוב, כנראה שהמהות שאתה רואה שונה מאוד ממה שאני רואה. ויחי ההבדל הקטן.
ומה המוצר כאן, בדיוק? "תפסיקו להאשים את המדינה ואותנו ותתחילו להאשים את עצמכם"? צריך הרבה מאוד תמימות מעושה כדי להשוות בין הטקסט הזה לתוכן פרסומי סטנדרטי.
מילא אם הם היו כותבים למעלה במובלט שזה תוכן שווקי (מה קרה למילה "פרסומת"?). אבל האיזכור הוא רק בתגית למטה בקטנה.
הבעייה היא העיתונאים שעובדים בידיעות אחרונות. אם הם שותקים על זה, אז שלא יתעוררו מחר בבוקר (כמו שקרה עם אדלסון וערוץ 10) ויבכו למה מורידים תחקיר שלהם או מתנצלים בפני נוחי.
ראיתי כמה וכמה הודעות מאוד בולטות בYNET על זה שבשופרסל עושים הנחות רציניות, ורק עכשיו אני מבין שזה חלק מקמפיין שבו השופרסל קנו את ידיעות.
והאמת שבשולי הסירחון הזה יש משהו שאני לא מבין: נוחי דנקנר הוא הבעלים של שופרסל, לאחרונה הוא גם קנה את מעריב (או לפחות נתח בריא ממנו), זה לא אומר שעכשיו ידיעות הם צ'ילבות של כל מה שקשור לנוחי ושנוחי מוציא כסף על פרסום רק בעיתון שלו? זה לא עובד ככה בעיתונות יותר?
על מה את מדברת מאמר, שימי לב שיש להם ערוץ ממותג משלהם.
שמתי לב. ולפני זה היה של זוגלובק. תוכן פרסומי זה משהו שהתרגלנו לחיות איתו. אבל זה לא תוכן פרסומי. זה ניסיון נואל לבטל את המחאה החברתית ולהצדיק את העושק שדנקנר מבצע מדי יום ביומו.
ומילא זה – לפחות אם זה היה טור שעומד מאחוריו איזה פרצוף ואפשר היה להגיב לו. אבל לא. זה נכתב על ידי האיש המעניין "שופרסל דיל". לאן הגענו, שרשת שיווק כותבת טור דעה ומסבירה לנו שאנחנו אשמים במחירים שהיא תוקעת? וזה עוד מפורסם באתר חדשות!
אפשר איזה לינק לכתבה המדוברת?
הלינק מופיע בגוף הפוסט…
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4119824,00.html
הלוואי ורק הכתבה הזו הייתה הבעייה… כל כותרת שם סנסציונית/מדכאת/פרובוקטבית, אני לא סובל את האתר הזה.
אני זוכר שחבר במשרד בו עבדתי סיפר על פיגוע ירי שאירע באוטובוס וטמקא בחוצפתם שמו תמונת ארכיון של אוטובוס חרוך, וזה היה כאמור אירוע *ירי*.
מי שקורא את ה"עיתון" הזה ומתייחס אליו ברצינות מצוי בבעייה קשה (כל המדינה..)
[…] הגולשים שלנו סתומים, ולא יודעים להבדיל בין טקסט טוב למאמר פרסומי של שופרסל דיל, אז למי אכפת? אה, וגם – יש לנו פה טאלנט שמקבל כמה אלפי […]
[…] וויינט הוא אתר אשפה ממיליון סיבות. זה נושא כל כך לעוס ומאוס, שאפילו לי כבר […]