קצת קשה לפעור את הפה בהפתעה אל מול הידיעה ב"וול סטריט ג'ורנל". הרי ידענו כל הזמן שמשקרים לנו ושאין פרטיות. ובכל זאת, כאשר העניין מקבל פרסום וההוכחות נפרטות לפרטים, אנחנו יוצאים מהעולם המעורפל של תיאוריות הקונספירציה ועוברים לעולם המציאות החדה והמוארת.

על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", כמה מהרשתות החברתיות הגדולות באינטרנט העבירו מידע פרטי על המשתמשים שלהן באופן עקבי לחברות הפרסום השונות – ללא הסכמת או ידיעת המשתמשים. בין הרשתות ניתן למנות את פייסבוק, דיג, Xanga, לייב ג'ורנל ו-Hi5. במילים אחרות, האתרים האלה פשוט שיקרו למשתמשים שלהם, כשהבטיחו שלא יעבירו, ישתמשו או יאספו את המידע הפרטי שלהם.

המידע האישי שהועבר למפרסמים כלל שם מלא ופרטים אישיים נוספים. פייסבוק, באופן לא מפתיע, היתה זו שביצעה את הפגיעה המשמעותית ביותר בפרטיות הגולשים שלה – החברה העבירה למפרסמים את שם המשתמש שהקליק על הפרסומות שלהם, וכך איפשרה לחברות הפרסום לדעת די הרבה על תחומי העניין של אותו גולש. לאחר שהג'ורנל העלה כמה שאלות נוקבות בפני פייסבוק ומייספייס, הנ"ל שינו (לכאורה) את דרך העברת הנתונים למפרסמים.

התגובות של הגולשים ברשת מתונות מאוד. במידה מסוימת, זה נראה שפייסבוק וחברותיה מנצחות במאבק נגד הפרטיות והצורך בה. אף אחד לא מופתע מכך שאתרי אינטרנט חולקים את המידע שלנו עם המפרסמים וגוזרים עלינו קופון. נראה שאנחנו מקבלים עלינו את רוע הגזירה, רק בשביל שנוכל לשחק עוד קצת פוקר ופארמוויל בעבודה. כשאני מדברת או מרצה על פרטיות באינטרנט, תמיד יש מישהו שאומר "אבל לי אין מה להסתיר". זו, כמובן, שטות מוחלטת. לכל אחד יש מה להסתיר. לכולנו יש סודות. כל אחד רוצה וצריך את הפינה הפרטית שלו.

בכל מה שקשור לרשתות חברתיות ואתרי אינטרנט, אני מעמידה את המידע במבחן "ספסל תחנת האוטובוס". זה מאוד פשוט – אני לא מפרסמת שום מידע שלא הייתי מספרת לאדם זר היושב איתי על ספסל בתחנת האוטובוס. בהנחה שאין לי רצון להתנתק מהעולם הזה ולהתחבא בבונקר, ובעולם של פשרות פרטיות בלתי פוסקות, זה עדיין נראה לי כמו הפתרון הסביר ביותר.

ומה לגבי המידע שהמדינה רוצה להכריח אותי לפרסם ולהעמיד בסכנה? זה כבר סיפור אחר, שיסופר ב-1984.