שככה יהיה לי טוב, אני לא מבינה איך סטרימרים עומדים בלחץ של שידור המשחקים שלהם

אתמול השתתפתי ושיחקתי בסטרים חגיגי לרגל 3 שנים ל-Remnant 2, אצל אחד הסטרימרים האהובים עליי, IhaveInsipidus. הבחור הוא גיימר מהמעלה הראשונה, עם מיומנויות מדהימות במשחקי Souls-Like, וגם מבדר בטירופים. אני צופה קבוע בסטרימים שלו – כיף גדול.

לרגל החגיגות, הוא קיבל כמה וכמה קודים חינמיים למשחק, כדי לחלק לעוקבים שלו, וגם אירגן מולטי-פלייר עם החבר'ה מהקהילה.

וכך, מאוחר בלילה, מצאתי את עצמי ב-Boss Rush ברמת הקושי הכי גבוהה, אפוקליפס.

צחוקים, שיגועים ובלאגן, כי תוך כדי הוא גם מדבר תוך כדי ומתכתב עם איזה 5 אנשים במקביל, המפתחים של המשחק, שמטריפים אותו ושולחים לו כל פעם עוד קודים חינמיים.

ואז הגענו לבוס האחרון, Annihilation, שהוא גם הבוס האחרון במשחק הרגיל, ונחשב לקרב די קשה. מזל גדול שאני מכירה היטב את כל ה-patterns, כי בתוך הכאוס, גם sip וגם השחקן השני מתו לקראת סוף הפייט, ומצאתי את עצמי לבד מול הבוס, ומול קהל קטן של גיימרים זכרים ברמה הכי גבוהה, כשהסטרימר בעצמו כמובן מסתלבט עליי (הכל ברוח טובה, כן?).

וולאק, מלחיץ.

למרות הלחץ, התעליתי לגודל השעה והבסתי את הבוס. אחרונה בזירה וכל זה. לא הקרב הכי חלק ואיכותי שלי, but I got the job done.

ולמרות שזה בוודאות לא היה המשחק הכי טוב שלי או משהו כזה, הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן.

חלק מהצ'אט פירגן, חלק שקע בתיאוריות קונספירציה, אבל היה כיף גדול, ויש לי הערכה כפולה ומכופלת לסטרימרים עכשיו.

כלומר, אני אוהבת ויודעת לעמוד מול קהל, ועשיתי את זה הרבה, אבל יש משהו שונה בלשחק במשחק תחרותי מול קהל אונליין. תוך כדי גם צריך לבדר אותם, להיות מול המצלמה או המיקרופון, להתמודד עם טרולים ועוד ועוד. באמת לא מובן מאליו – אז שאפו לכל מי שמסטרים.

כך, לרגע קצר, הייתי גיבורה שמצילה את העולם. אישה אחת שמראה לגברים איך עושים זאת נכון. הלכתי לישון עם חיוך, עד הפעם הבאה שבה משחק souls-like יחזיר אותי לקרקע המציאות עם איזה רייג' קוויט איכותי.