פירמידת התוכן

מהלך החיים של תוכן באינטרנט הוא דבר די מעניין. לפעמים כבר קשה מאוד לדעת היכן התחיל דיון כלשהו, מי העלה רעיון כלשהו ראשון או מי היה המקור של ידיעה שהפכה לנושא החם של הרשת.

פירמידת התוכן שמציג דיוויד ניילור לא מערערת את היסודות, אבל מסדרת את הנושא בצורה מעניינת. בקודקוד יושבים בבטחה יצרני התוכן המקוריים, אלה שהגו רעיון, הביאו אותו לדיון או היו הראשונים לציין עובדות מסוימות. מתחת להם, יושבים הפרשנים והמגיבים, אלה שיקחו את הפוסט או המאמר המקוריים, ויביעו דעה, ירחיבו את הדיון ואולי גם יעוררו מהומה כלשהי. דרגה אחת למטה היא מקום מושבם האגרגטורים, או אספני המידע – אלה שמתעניינים בנושא אבל אין להם משהו מהותי להגיד, אז הם יתנו לינק, יתנו טוויט או יעבירו לחברים שלהם במייל. ובתחתית הביצה הרושפת הזו, במיץ של הזבל, יושבים גנבי התוכן. כולנו יודעים מי הם ואין צורך להרחיב.

מעבר לבוז שיש לחוש כלפי גנבי התוכן, המודל הזה לא פוסל בכלל את אלה המפרשים והאוספים מידע, ולא מייצרים אותו בעצמם. למעשה, אם בוחנים את התפשטות המידע, את הדרכים שבהן מידע מעניין, חדשות או דיון סוער מגיעים אלינו, נגלה שלא תמיד אנחנו ניגשים לנקודת המקור. הרבה פעמים יהיה מדובר בטוויט שמוביל לפרשנות על המאמר המקורי, או לינק בתוך אסופת לינקים שמישהו פירסם בפוסט שלו וכן הלאה.

למעשה, ללא החלקים התחתונים של הפירמידה, המידע היה מופץ בצורה מוגבלת ביותר. גם לבלוגים פופולריים יש מספר קוראים מוגבל. גם באתרי תוכן גדולים אנחנו לא קוראים הכל. אולי לא היינו חושבים שהמידע הזה מעניין, אילולא הבלוגר חד הלשון החביב עלינו היה כותב שמדובר בשטות מוחלטת, ושהכותב המקורי הוא אידיוט. זה נכון שמידת ההשקעה גדלה ככל שעולים בשלבי הפירמידה, אבל ההשקעה הזו יכולה לרדת לטמיון אם אף אחד לא יקרא את החומר המקורי שאנחנו מייצרים.

אגב, אלה גם הטיעונים שבהם משתמשים גנבי התוכן: "אבל שמנו קרדיט, שמנו לינק, אנחנו עוזרים לך להפיץ את התוכן, אנחנו מביאים טראפיק…" וכו'. העניין הוא שיש הבדל מהותי בין הפניה, יצירת דיון או שליחת לינק, לבין העתקה בוטה של תוכן. אבל לך תסביר לגנב שהוא גנב.

הבלוגים שלי הם שילוב בלתי הגיוני לחלוטין של הכל – תוכן מקורי, פרשנויות ואגרגציה של לינקים ומידע מעניין. יש בלוגים שבהם הגבולות ברורים יותר. ואיפה נמצא הבלוג שלכם?

18 תגובות ל-“פירמידת התוכן

  1. אני בשפיץ של הפירמידה 🙂
    ומצד שני – אין לי עוד נדבכים כלל… מי יגנוב לי פוסט שכתבתי על פשושית?
    אני כותב לנישה כל כך מצומצמת, ועוד באנונימיות, כך שאני לגמרי מחוץ למתווה שהצגת כאן. מה זה אומר? כנראה שלא הרבה..
    שבוע טוב

  2. אני לא יודע. מה זה יצרן תוכן מקורי? האם עיתונאי הוא יצרן תוכן מקורי? בדרך כלל הם רק מביאים סיפורים שמישהו אחר סיפר להם. מה עם יחצ"נים? הם שולחים כתבות מקוריות לכתבים שהרבה פעמים מתפרסמות בצורה די קרובה למקור. האם הפוסט הלפני אחרון שלי, עם ניתוח של אחוזי ההצבעה לפרלמנט האירופי, הוא תוכן מקורי, או פרשנות על הנתונים של יורוסטאט?
    אני חושב שיש מעט מאוד דברים שנמצאים באופן מלא בקטגוריה השניה, של המגיבים והפרשנים – כל תגובה שהיא יותר מאשר סתם לינק מוסיפה תוכן מקורי כלשהו למקור, לפעמים יותר ולפעמים פחות.

    • דובי ,
      בעיני יצרן תוכן מקורי הוא מי ששמע/ ראה/ צילם סיפור, ומביא אותו למדיה זו יכולה להיות פרשיית שחיתות במשרד ממשלתי כולל מסמכים והקלטות, או שיחה ששמעתי בבאר בתל אביב או ברכבת. ניתוח של הנתונים שייך לדרג הפרשנים.

  3. דניאל

    "גניבה" היא לקיחה פיזית של דבר מאדם כלשהו, כך שבסוף התהליך לי יש את הדבר, ולבעליו המקוריים אין אותו.

    "העתקה מדויקת" איננה יכולה להיות גניבה – שכן מעולם לא נקלח דבר פיזי מהיוצר המקורי.
    יותר מזה – גם כשאני מעתיק, בצורה פשוטה וחסרת מיומנות (נניח על ידי צריבה של דיסק מוסיקה) – לא רק שלא לקחתי או הרסתי בדרך, אלא שגם יצרתי משהו חדש בתהליך.

    הגדרה של "העתקה" כ"גניבה", נועדה בהחלט כדי ליצור "פירמידה". לא של יצרני התוכן, אלא של צרכני התוכן.
    אם נוכל לשלוט בייצור ובהפצה של התוכן – נוכל להחליט למי התוכן מגיע ולמי לא. על הדרך, נקצור קופון עבה.

    אני מברך את "גנבי התוכן", ה"פיראטים", או את כל מי שמעז לעזור להפוך את התוכן למוצר זול וזמין לכל.

    • רויטל סלומון

      הו דניאל, כמה אנרכיסטי מצדך, ואיזה קשקוש מקושקש. כשמישהו לוקח את הדיסק הצרוב והתמים ומשמיע אותו תמורת כסף (בצורה עקיפה או ישירה), הוא עושה רווחים על חשבון היוצר המקורי, ומבלי לקבל את רשותו. וזו גניבה.

      גנבי התוכן לא מעתיקים תכנים בשביל להפיץ אותם באופן רובין הודי לקהל המסכן שאין לו נגישות לתכנים. קודם כל, ב-99%, התכנים האלה זמינים וגלויים לכולם. דבר שני, גנבי התוכן משתמשים בהם באתרים המסחריים שלהם כדי לייצר טראפיק וכסף.

      וכשתהיה גדול, ולא תתחבא מאחורי שם בדוי ואימייל לא קיים, אולי יהיה גם ערך אמיתי לדעות הליברליות-לכאורה שלך. ואגב:

      383. גניבה – מהי (א/263)

      (א) אדם גונב דבר אם הוא –

      (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;

      (2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.

      (ב) לענין גניבה לפי סעיף קטן (א) אין נפקא מינה שהנוטל או השולח יד הוא חבר דירקטוריון או נושא משרה בתאגיד שהדבר שייך לו, ובלבד ששאר הנסיבות מצטרפות כדי גניבה.

      • דניאל

        רויטל,
        כשאני מכין סטייק אנטריקוט עם רוטב פטריות למעלה במסעדה שלי,
        אחרי שראיתי זאת במסעדה אחרת –
        לא גנבתי דבר מהמסעדה, ולעולם לא הייתי צריך לבקש את רשותו של בעל המסעדה.
        וכן – בהחלט עשיתי זאת למטרות רווח.

        כשאני פותח מספרה ליד מספרה מצליחה אחרת בשכונה, הרי שאני את הרווחים שלי עושה "על חשבון המספרה השניה", ובכל זאת – אני לא צריך לבקש את רשותו.

        כשאני מייצר "דניאל קולה", בעל טעם דומה לקוקה קולה, או אפילו מתכון זהה, בחצי מחיר – אני לא צריך לבקש אישור מקוקה קולה, אפילו שאני את רווחי אעשה "על חשבון קוקה קולה".

        "תוכן", "קוד", "תהליך", "רעיון" – שום דבר מהם אינם רכוש, ולא ניתן "לגנוב אותם".
        בהחלט אפשר להעתיק אותם – אבל אי אפשר "למכור אותם".
        כשאני מוכר דיסק עם מוסיקה, אני לא מוכר את המוזיקה. אני מוכר את הדיסק.
        כשאני מקליט שירים ששמעתי ברדיו – לא גנבתי דבר.
        השירים עדיין יהיו ברדיו.
        יתכן שמנעתי רווחים מהיוצר של השיר,
        אבל כשאני "פוגע ביכולת שלך להרוויח", זה לא אומר ש"גנבתי ממך".

        אנרכיסט אני לא. אני דווקא חושב שלמדינה תפקיד חשוב בשמירה על הרכוש שלך ועל השלמות הפיסית שלך – אבל על הרכוש האמיתי שלך.

        מהרגע שבחרת לשחרר את התוכן שלך לעולם – אין לך שום זכות לבוא בדרישות או הגבלות כיצד אחרים ישתמשו בתוכן שלך.

        מוזיקאים צריכים להרוויח מהופעות – לא מ"זכויות על הדיסק".
        סופרים מרוויחים בעיקר על הרצאות, לא מ"זכויות על הספר".
        צלמים צריכים להרוויח על ידי צילום תמונות מקוריות, עבור לקוח שזקוק לכישורים שלהם. לא על ידי תמונה אחת או שתיים מוצלחות, ו"זכויות יוצרים" שיבטיחו להם שיוכלו לחיות את כל חייהם מבלי לצלם יותר.

        המשמעות הפרקטית של "לאכוף זכויות יוצרים" היא מפחידה ומבעיתה. רמיסת האזרח וזכויות הפרט שלו, מעקב אחר תנועותיו באינטרנט, חדירה למחשב שלו, ולפרטיות שלו.

        בדבר האנונימיות כן או לא שלי,
        הרי שזכותי המלאה להחליט איזה מידע אני חושף ואיזה מידע לא. אינני מכיר אותך אלא וירטואלית, ואני לא רואה שום צורך לחשוף בפנייך את הזהות האמיתית שלי.
        מה שאני כן שם לב מהצד הפוליטי שלך של המפה, זה כמה קל להתעלם מהטיעונים עצמם, ולמהר לתקיפות אד הומינם אישיות לגופו של אדם.
        מעולם לא אמרתי מילה עלייך כבן אדם בתגובה שלי, אלא אך ורק על הקונספט המוטעה של "קניין רוחני".
        עצוב ועלוב שאינך מכבדת אותי בחזרה באותו אופן.

        (אני אגב Patent pending ובעל זכויות קניין רוחני לא מועטות. בני משפחתי מתפרנסים לא רע מ"זכויות שימוש" בתכנים שהם מייצרים. ובכל זאת – כאידאולוגיה – אני מתנגד לכך).

        הציטוט של החוק לא רלוונטי. חוקי מדינת ישראל גם אוסרים עלי למכור חמץ בפסח, או לגדל חזיר על אדמת ישראל.
        חוקים נחקקו על ידי פוליטיקאים, שדואגים בעיקר לחברים שלהם.
        אחד הדרכים להשתיק עיתונאים ולרצות את "יצרני התוכן", היא להבטיח להם מונופול חוקי על מוצא פיהם.
        בכל מקרה, את מנסה לייחס את "דבר הניתן להיגנב" ל"תוכן", אבל תוכן איננו יכול להגנב. תוכן יכול להיות רק משוכפל.

        • רויטל סלומון

          טוב, ברור לחלוטין שאתה חי בעולם דמיוני משלך, בו אין חוקים ואין רכוש וכולנו מתחלקים בכל מה שיש ברשותינו. זה אחלה בתיאוריה, אבל לא עובד במציאות.

          וזה יופי טופי שאתה אידאולוג גדול, אבל אם בפועל אתה חלק מהמערכת של זכויות יוצרים ופטנטים, אז אתה רק עושה רעש ורוח – ואין הרבה טעם לדברים ההו-כה חתרניים שלך.

          התוכן בבלוג הזה מוגן בזכויות יוצרים. אם אתה רוצה לבדוק האם זו גניבה או לא – נסה להעתיק ממנו תוכן, לפרסם אותו במקום אחר ללא רשות ונראה מה קורה.

          ואולי כדאי שתחליט מה רלוונטי – הרצונות שלנו, החוקים או האידאלים או כל דבר אחר. נראה לי שבעיניך תקף רק מה שאתה חושב לנכון, וזו כמובן שטות מוחלטת.

          כל כך קל להתחבא מאחורי שם בדוי ולזרוק סיסמאות חלולות לחלל האוויר, לדבר על פוליטיקה ושחיתות אבל להגן על עצמך באנונימיות ולא להתחייב לכלום. אין מה לעשות, אלה חוקי המשחק – דעה אנונימית בטוקבק בבלוג שווה פחות מכזו ששמה שם, פנים ומוניטין מאחוריה. תבין, זה לא קשור לרצונות שלך – פשוט ככה זה.

          • דניאל

            ממש לא רויטל.
            אני חי בעולם שבו לכל אחד יש את הרכוש שלו – וממש לא "מתחלקים בכל מה שיש ברשותינו".
            זאת שיטה אבסורדית ומגוחכת.

            אני מאמין נלהב בזכויות קניין – הבית שלך הוא שלך, האוטו שלך הוא שלך, החברה שבנית במו ידיך היא שלך, המטע תפוזים שלך הוא שלך, האייפון שקנית הוא שלך.

            אין לי או לאף אחד זכות לגנוב את הדברים הללו ממך, לגעת בהם ללא רשותך, או להכנס לשטח שלך ללא רשותך.

            "מילים", "פיקסלים" או "רעיון" לעומת זאת, הם לא קניין והם לא רכוש. אין צורך "להתחלק בהם" מהסיבה הפשוטה שאם אני מעתיק את התוכן של הבלוג שלך – מעולם לא התחלקת איתי.
            הבלוג שלך עוד קיים. לא פגעתי לך בבלוג.

            לגבי זכויות היוצרים שלך וה"אתגר" שהצעת לי – את נעזרת בכוחה הדורסני של המדינה.

            מה שרלוונטי די ברור.
            הגדיר את זה ג'ון לוק לפני מאות שנים.
            חיים, חירות, קניין.
            עשרת הדיברות הבהירו זאת גם:
            לא תרצח, לא תגנב, לא תחמוד בית רעך.

            ובכל זאת, אף אחד מעולם לא אמר שאסור לי לבנות בית שהוא העתק מדויק של הבית של השכן שלי. אם עשיתי זאת – לא גנבתי. העתקתי.

            בשורה התחתונה, גם אם מדינת ישראל יצרה מעמד חוקי שבו היא נותנת לך את היכולת לרמוס חירויות של אנשים אחרים,
            הם עדיין לא "גנבים" ולעולם לא יהיו "גנבים".
            לכל היותר, "מעתיקנים".

            אגב זכויות יוצרים,
            את טוענת לזכויות יוצרים על התוכן בבלוג הזה, כשאת מתהדרת בתמונה שנגנבה מאתר אחר, שגם הוא – "מוגן בזכויות יוצרים".
            © 2004 – 2009 David Naylor. All Rights Reserved
            הצביעות חוגגת.

          • רויטל סלומון

            לשיטתך, רק רכוש פיזי הוא רכוש, וזו תפיסה ארכאית, משעממת ומיושנת.

            אתה חי בעולם שיש בו חוקים שאתה המצאת, אי אפשר להתווכח על זה בשום צורה.

            כאמור, אם אתה רוצה לבחון את נושא זכויות היוצרים וגניבת התוכן, אתה יכול לנסות לגנוב תוכן מהבלוג הזה ולראות מה קורה. מעבר לכך, רוח וצלצולים ואנונימיות משעממים אותי מהר מדי.

          • Jim

            אמממ…. קניין רוחני?

  4. הנושא הזה די מורכב וקשה להתייחס אליו במסגרת של תגובה קצרה. קודם כל החלוקה הדי סכמטית בין יצרנים של תוכן למעתיקי תוכן היא קצת בעייתית. כמובן שיש מקרים שזה אכן כך כפשוטו, אבל מצד שני כבר אמרו הרבה לפני שכל רעיון טוב כבר נהגה בעבר, וכל מה שנותר הוא רק לחשוב עליו פעם נוספת. ומעבר לכך שיש מושגים כמו "רוח התקופה" שבה לפעמים רעיון מסוים מופיע בו זמנית בכמה מקומות.

    למה אני כל כך מתפלסף? כי לא פעם נתקלתי במקרים שבהם ראיתי אנשים שמואשמים בגנבת תוכן שהם בכלל לא היו מודעים לקיומו, או מקרים שבהם אחרי שכתבתי פוסט מסוים נתקלתי בפוסט זהה כמעט לחלוטין מבחינת התוכן, למרות שברור לי שלא העתקי אותו ולא הייתי בכלל מודע לקיומו עד שסיימתי לכתוב את הפוסט שלי. לכן צריך קצת להיזהר עם ההבחנות הללו. לא תמיד מה שנראה לנו כגניבה של חומר הוא בהכרח כך (והאשמות מסוג זה די רווחות למרבה הצער)

    מעבר לכך שבאישית אני דוגל בכך שידע יהיה חופשי, לכן פחות חשובה לי החלוקה בין יצרנים, צרכנים וגנבים. מבחינתי כל עוד ידע מסתובב באופן חופשי מדובר במצב בריא ונורמלי. כמובן שגם זה לא עניין פשוט, ויש שיקולים נוספים כמו שאת מציינת לגבי ניצול ציני של תוכן עבור מטרות אגואיסטיות לגמרי של עשיית רווחים מעמלם של אנשים אחרים.

    לגבי השאלה שלך בסוף הפוסט, אני אוהב לראות את עצמי כמי שמשתייך ליצרני התוכן והפרשנים (באופן טבעי…). שתי השכבות התחתונות פשוט לא מעניינות אותי באופן אישי. אני מניח שקל יותר לכתוב בלוג כזה, ומן הסתם הוא גם ימשוך יותר קוראים, אבל זה פשוט לא מעניין אותי מבחינה אינטלקטואלית לאסוף חומר מכל פינות הרשת ולצבור אותו במקום אחד. לא שזה דבר רע, יש לזה בהחלט את התועלת שלו. למשל אחד האתרים החביבים עלי הוא סלשדוט שעושה בדיוק את זה, ובצורה מאוד מוצלחת לטעמי.

    הנקודה היא שמי שמתייחס לכתיבה שלו ברשת בצורה רצינית לא יכול להיות חלק מזה, כי הרי כמה שזה לא יהיה פרקטי ושימושי עבור משתמשים רבים – בסופו של דבר זאת פשוט עצלנות אינטלקטואלית, כמה שלא נייפה את זה ונכנה את את בשמות אחרים. ואותי אישית זה פשוט לא מעניין, אבל לא שאני רואה בכך בעיה מוסרית כלשהי.

    אני יכול למשל לכתוב על ידיעה מסוימת שהתפרסמה במקום מסוים אבל אני תמיד ארגיש צורך להוסיף משהו משלי, הערה מסוימת, תובנה מסוימת, ביקורת, משהו. סתם לקחת ידיעה ולעשות ממנה פרפרזה נראה לי משהו מיותר לגמרי.

    אבל לגבי שתי השכבות העליונות שכאמור אני מעדיף לראות את עצמי כחלק מהן, אני מודה שהחלוקה עצמה היא די בעייתית.

    האם בכלל ניתן ניתן ליצור "תוכן מקורי"? מחשבה מקורית לגמרי שאף אחד לא חשב עליה? וכשמדובר בתחום מאוד מצומצם, למשל אנחנו שכותבים על תופעות חברתיות ברשת – האם בכלל ניתן לחשוב על משהו שאף אחד לפנינו או בו זמנית יחד איתנו לא חשב עליו כבר?

    כל הבנה היא בעצם פעולה של פרשנות, ולכן הגבול בין יצרני התוכן לבין הפרשנים הוא די מטושטש לטעמי. אני מניח שההבדל הוא יותר כמותי, יש כאלה שאצלם הרוב הוא תוכן שלקוח ממקום אחר בתוסף מיעוט של פרשנות אישית, ויש כאלה שאצלם הפרשנות היא העיקר והתוכן משמש יותר כאבני בנין. אבל אני חושב שאף אחד לא באמת מיצר תוכן מקורי לחלוטין ונמצא לבדו בפסגת הפירמידה.

    • רויטל סלומון

      רק לנושא גניבת התוכן – כשמישהו מעתיק ממך פוסט במלואו ומפרסם באתר שלו, אין כאן שאלה של דקויות ואבחנות. ברוב המקרים, תתפלא, לגנבים אין מספיק שכל כדי לשנות קצת את הטקסט ולעורר ספק. יותר קל פשוט לקפסט.

  5. אני בכלל לא מתפלא, כבר שמעתי סיפורים באוניברסיטה על סטודנטים שהעתיקו עבודות דוקטורט שלמות, או תיזות, ושכחו להחליף בין לשון זכר ללשון נקבה (ככה שמישהו בשם אבי כותב בדוקטורט שלו כל הזמן: "ואני חושבת… ואני סבורה…") או אפילו על מקרה של מישהו שהעתיק עבודה מאוד ישנה שבה המחבר כותב "ובשיחה אישית שקיימתי עם הרב קוק…" (שמת בערך 30 שנה לפני שאותה עבודה כביכול נכתבה).

    אבל אני בכל זאת חושב שצריכה להיות הבחנה יותר ברורה כאן לגבי ה"מעתיקים" שמצטטים תוכן שלם כמלואו (ולא רק לינק או ציטוט קצר).

    צריכה להיות הבחנה בין מי שנותן קרדיט והפניה למקור לבין מי שמתהדר בנוצות של זרים וטוען שהתוכן שלו.

    אישית אני רואה את שתי התופעות האלו באופן שונה לגמרי. אין לי שום בעיה שאנשים יעתיקו ממני פוסטים שלמים ושיפרסמו את זה איפה שהם רוצים. אני בעד שידע יהיה נגיש ואם יותר אנשים יחשפו לטקסטים שלי מה רע?

    כמובן שאי מתן קרדיט הוא כבר עניין אחר לגמרי. משהו שאני כמובן מתנגד לו ורואה אותו כצורת התנהגות מאוד בזויה.

    אפשר כמובן לטעון כנגדי שאם אני מאמין בידע חופשי אז מה אכפת לי בכלל, הרי העיקר שהידע יופץ ברבים ומה זה משנה מי חתום עליו?

    אבל התשובה שלי כנגד הטיעון הזה, היא שמקרים כאלה רק גורמים לאנטגנויזם אצל הכותבים שמהם מעתיקים, מה שבסופו של דבר יחריף את היחס שלהם כלפי זכויות יוצרים. ככה שגם מי שדוגל בידע חופשי ומתנגד לזכויות יוצרים עדיין צריך להקפיד תמיד על ציון המקור שממנו הידע נלקח.

    מעבר לכך שזה עניין פשוט של דרך ארץ מינימלית לתת קרדיט לבן אדם שממנו העתקת ולא לטעון שמדובר ביצירה שלך.

    • רויטל סלומון

      אני לא מוכנה שיקחו ממני פוסטים מלאים, אלא אם כן ביקשו אישור (שלרוב אני נותנת) – גם אם נותנים קרדיט. אולי אני לא רוצה שטקסטים שלי יופיעו באתר מסוים? אולי אני לא רוצה שיחשבו שאני חלק מהאתר הזה? אולי יש גם שיקולי קידום אתרים שבכלל לא קשורים לזכויות יוצרים?

      אני חושבת שדרך הארץ המינימלית תתבטא בבקשת רשות. אפילו דה מרקר – ארגון שאני מכירה היטב את האנשים בו, עבדתי בו בעבר וכתבתי בו רבות ושיש לי כל אינטרס שטקסטים שלי יפורסמו בו – אפילו הם מבקשים רשות לפני שהם מאמצים טקסט שלי כטור פרשני.

      • אמרתי רק מהי דעתי האישית לגבי לקיחת פוסטים, כלומר שלי עצמי לא אכפת אם יעשו לי את זה (אם כי כמובן שגם לי יש את הגבולות שלי, לא הייתי רוצה שיפרסמו פוסטים שלי באתר פורנוגרפי למשל). אבל לא אמרתי שזה צריך להיות תקף כך לכולם.

        אני מסכים שבעצם הכל פה מתחיל ונגמר בדרך ארץ. זה למעשה הרבה יותר חשוב מכל דיון משפטי בשאלות האלו. גם אנשים שמאמינים בזכויות יוצרים יסכימו הרבה פעמים שיקחו מהם חומר אם יבקשו מהם בצורה מנומסת ותרבותית, וגם אנשים שלא ממש מאמינים בזכויות יוצרים יתנגדו למקרים בוטים של העתקת תכנים.

        אבל עדיין, לגבי השכבה התחתונה של "גנבים", אני בכל זאת רואה הבדל בין המעתיקים הגמורים ובין אלו שנותנים קרדיט והפניה למקור, ובמיוחד אלו שפונים בבקשה בראש.

        ומעבר לכך שלא כל העתקה (גם ללא בקשת רשות או מתן קרדיט) נעשית בהכרח מתוך כוונת זדון. אם למשל מישהו יעתיק תוכן שלם שכתבתי לויקיפדיה, זה בכלל לא יפריע לי ואני אפילו לא אבקש קרדיט או אתלונן על כך שלא פנו אלי מראש.

      • דניאל

        הרצונות שלך לא ממש רלוונטיים.
        מהרגע שבחרת לשחרר את התוכן שלך לעולם – את מאבדת את הזכות לשלוט בתפוצה שלו או במה עושים איתו.

        ואם אני לא רוצה שהתגובה שלי לפוסט של רוויטל תודפס על ידי אלי, ותשומש כנייר טואלט על ידו?
        אז אני לא רוצה – אבל זאת הבעיה שלי בלבד.

        לא כך המקרה כשמישהו מפרסם טקסט וטוען שהוא זה שחיבר אותו. כאן יש מקרה לא של "גניבה", אלא של הונאה ומכירת דבר במרמה.

  6. ניתוח מחכים.
    אשר לבלוגים שלי: אם אני רואה שאני לא מוסיף ערך לתוכן שקראתי, אני מפיץ אותו רק בטוויטר/פייסבוק. אם אני כבר כותב יותר מכמה מילים, יש כאן פוסט כשר וראוי.

  7. גם שלי שילוב בלתי הגיוני בעליל 🙂

להגיב על רויטל סלומון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>