קוברה קאי עונה 5 – פוסט טראומה וסגירת מעגלים

פוסט זה מכיל ספויילרים נרחבים לעונה 5 של קוברה קאי

הפכתי לפאנגירל של קוברה קאי, וזה כבר לחלוטין לא בגלל הנוסטלגיה.

קוברה קאי התחילה כמעין דאחקה על שנות השמונים ועל הפרנצ'ייז של קראטה קיד. העונה הראשונה והשנייה התמקדו בג'וני לורנס, והביאו כבר מההתחלה את הטוויסט ואת הקו המנחה של כל הסדרה הזו: אנחנו במאה ה-21. הטוב והרע לא ברורים כמו שהם היו בשנות השמונים, וגם אם נדמה לנו שזה ככה, דברים יכולים להשתנות.

קוברה קאי עונה 5

ואז באה עונה 4 (ועכשיו גם עונה 5) והראתה לנו שיש גם דברים שלא משתנים, כמו טרי סילבר הגדול מכולם, והרוע המרהיב שהוא מביא איתו. טרי סילבר נתן לקוברה קאי את האדג' שהיה קצת חסר לה בעונות הראשונות. ג'ון קריס היה נבל לא רע ודי צפוי, אבל הוא נתן מהרגע הראשון תחושה שיש בו קצת יותר מדי סבא נחמד, ובתכל'ס כולנו זוכרים שטרי סילבר הציל לו את התחת בסרט השלישי של קראטה קיד, וכבר אז הוא היה די לוזר. טרי סילבר הוא ה-MVP הבלתי מעורער של עונה 4 ו-5. אם בעונה 4 הוא היה כוכב, אז בעונה 5 הוא התפוצץ על המסך ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו.

בעונה 5 של קוברה קאי, ההתמקדות היא בכוכבים המבוגרים יותר – סילבר, דניאל, ג'וני, צ'וזן וקצת ג'ון קריס. הילדים מקבלים פחות זמן מסך העונה, ואני ממש סבבה עם זה, כי מה לעשות, אני כאן בשביל דור האקס. מצד שני, זה גרם לכך שגם דמויות מעניינות כמו איליי או מיגל ורובי, קיבלו טיפול די מחופף העונה. לאור הטורניר הבינ"ל המתקרב בעונה הבאה, אני מניחה שבעונה 6 נראה יותר בשר מהילדים.

התמודדות עם פוסט טראומה

העבר שרודף את כולנו הוא תמה שחוזרת על עצמה בכל העונות של קוברה קאי, שהיא ממילא סדרה ששורשיה בעבר ובנוסטלגיה. מעניין לראות שהסדרה מתמקדת בעיקר בצדדים האפלים ולא בזכרונות השמחים: בקצוות הלא-סגורים, בכשלונות ובהפסדים, ולא בנצחונות שהושגו במחי בעיטת עגור.

הטראומה והפוסט טראומה מקבלות דגש משמעותי בעונה 5. הבת של לרוסו חווה פלאשבקים של ההפסד הצורם שחוותה בטורניר בעונה שעברה, וחוככת בכלל לפרוש מהקראטה; קריס עדיין נלחם בטראומה של ויאטנם; הבן של דניאל מפחד מהצל של עצמו בגלל שילדים אחרים עדיין מציקים לו באלימות (שזה גם קצת אשמתו, ועדיין); סטינגריי בכלל מתכווץ כשנושמים לידו, אחרי מכות הרצח שחטף מסילבר והאימה שהוא חש בגללו; ודניאל-סן סובל מה-PTSD הכי גרוע – הסיוט של חייו, טרי סילבר, שהתעלל בו נפשית ופיזית בשלב משמעותי בגיל ההתבגרות שלו, חזר למרכז הבמה, ונראה שהוא לא רוצה לצאת. תחשבו על זה – האדם שהתעלל בכם חוזר לחיים שלכם ברעש וצלצולים, ואף מפגין גישת In your face. סילבר לא מסתיר מדניאל שהוא הולך להרוס לו את החיים, אבל הוא נחש מספיק חלקלק והוא מצליח לתעתע בכל שאר האנשים שמסביבו, שחושבים שהוא איש משכמו ומעלה.

דניאל לא באמת התמודד עם הטראומה. בסרט השלישי של קראטה קיד הוא אמנם מתעשת וחוזר למיאגי, וגם מנצח בטורניר את מייק בארנס, אבל הוא לא באמת דיבר על מה שקרה, הוא לא עבד על זה – והפצעים נשארו פתוחים בהרבה מובנים. גם עכשיו, כשסילבר מתלפף סביב כל היקר לו, הוא לא מדבר בפירוט על הטראומה. אנחנו הצופים מכירים אותה ויודעים עליה, אבל דווקא האנשים שקרובים אליו לא מבינים את האובססיה וההיסטריה שלו לגבי טרי סילבר. ההתנהגות של דניאל משתנה בקיצוניות, הוא מאבד שליטה (בדיוק כמו שסילבר גרם לו לעשות כשהיה צעיר), מתנהג באלימות ובחוסר כבוד, ואשתו לוקחת את הילדים ומתחפפת מהבית. זה לא אופייני לו, והסובבים לו לא מצליחים להבין למה זה קורה.

למזלו, ג'סיקה אנדרוז, העזר כנגדו מהסרט השלישי, מספרת לאמנדה שדניאל נושא עליו מטען כבד מהסיפור של סילבר. היא משתמשת במילים עדינות יחסית, וזה לדעתי פספוס מסוים, כי בשום מקום ובשום צורה לא נאמר בצורה חד משמעית שדניאל סובל מפוסט טראומה – ואם כבר אתם מסתובבים סביב הנושא, למה לא להשתמש במילים המפורשות? בסוף דניאל סוגר את המעגל – קרב אחד על אחד עם האיש שהתעלל בו, תוך שהוא משתמש דווקא בטכניקות שסילבר לימד אותו כדי להביס אותו (שיטת קוויק סילבר), ומשלב אותן עם תנועות מוכרות של מיסטר מיאגי ובעיטה אחת מפורסמת יתר על המידה. יש להניח שבזאת ייגמר הסיפור. סילבר מסיים את העונה כשהוא שרוע על הרצפה, מכוסה בשברי זכוכית ובחולצות של קוברה קאי שאף אחד כבר לא רוצה. האם זו הפעם האחרונה שנראה אותו?

למרות הסימטריה הברורה וסגירת המעגל, היה חסר לי איזה רפרנס אחד טוב (וקורע מצחוק) לקרב בין מיאגי וסילבר מהסרט השלישי (רמז ליודעי ח"ן: "ווווה… ווווה"). אם אתם לא מכירים או לא זוכרים, צפו בסרטון הזה שמראה את הסצינה מהסרט – זה מופיע בסוף.

טרי סילבר – למה הוא כזה?

לתומאס איאן גריפית' יש נוכחות עוצמתית, והתסריטאים עשו עבודה מעולה עם טרי סילבר. הנחש של קוברה קאי יודע למצוא את החולשות של האנשים שסביבו, ולא בוחל באמצעים – הוא משקר, מתחמן, משחד, מאיים והורס כל מי שנקרה בדרכו. מצד אחד, הוא כבר לא טורח להסתיר את הכוונות שלו להשתלט על הוואלי עם הדוג'ואים שלו, ואולי אפילו לשגר לוויינים לחו"ל, ומצד שני הוא עדיין מחזיק לזמן מה את תדמית הפילנתרופ המקסים, שהילדים חשובים לו והוא רק רוצה לתרום לאיכות חייהם.

טרי סילבר קוברה קאי

בסופו של דבר, סילבר משיל את תחפושת הנחמד, ואנחנו נשארים עם הנחש המסוכן, שלמרות שאנחנו יודעים מה הכוונות שלו, עדיין קשה מאוד להילחם בו. למעשה, סילבר הוא הגורם שמאחד את כל הגיבורים האחרים, שקצת התפזרו בעונה הקודמת – דניאל, ג'וני, צ'וזן ואפילו מייק בארנס (וכמובן כל הילדים) – כולם חייבים לשתף פעולה, כי אחרת אין להם סיכוי להביס את סילבר והחיזוקים שהוא הביא מחו"ל. אגב החיזוקים האלה, התאכזבתי מאוד מהדמות השטוחה והלא מעניינת של מאסטרית הקראטה קים דה-און. עד שסוף סוף הביאו דמות נשית מבוגרת שגם שולטת באמנות הלחימה, והיא נלחמת אחלה וזה, לא נתנו לה מספיק עומק ועניין, והיא נשארה סוג של קרטון סתמי.

וזה לא היה חייב להיות ככה. עובדה, הדמות של סילבר משקפת את הרוע האולטימטיבי, ואיכשהו הוא עדיין מצליח להימנע מלהפוך לקריקטורה של רוע. שאפו שוב לתומאס איאן גריפית' הנפלא.

נשאלת השאלה, אגב – למה סילבר הוא כזה? אפשר לפטור את השאלה ולומר שככה זה וזהו, טרי סילבר הוא פסיכופת. אבל מסתובבת באינטרנט תיאוריה, לפיה סילבר חולה ואף גוסס, והוא רוצה להשאיר אחריו מורשת מרשימה לפני מותו.

צ'וזן על תקן מיסטר מיאגי החדש?

צ'וזן צעיר משמעותית ממיסטר מיאגי, ואי אפשר לחשוד בו בפציפיזם או עדינות יתר – וזה דווקא מתאים מאוד לצרכים של דניאל, שצריך פרטנר חזק, שמבין קראטה, שלא יודע מהו פחד, אבל גם מונע עדיין מעקרונות כמו כבוד ושמירה על מסורת.

אין ספק שצ'וזן מככב העונה. ברור לנו מההתחלה שמצד אחד הוא כיפר על התנהגותו המבחילה באוקינאווה בעבר הרחוק, אבל נשארו בו עדיין ניצוצות אפלים ומלאי עוצמה, וזה כמובן עוזר מאוד לדניאל לרוסו במאבקו נגד סילבר.

לצ'וזן יש גם צדדים משעשעים ולא מעט הומור (כמו מיסטר מיאגי). טוויסט קטן ורגשני מגיע בסוף, כשאנחנו מגלים שהוא היה מאוהב בקומיקו לאורך כל השנים, אבל לא עשה עם זה כלום. ההודעה שהוא משאיר לה בסוף העונה, יש להניח, תחזיר אותה לעונה הבאה.

ג'ון קריס בכלא, מייק בארנס מוכר רהיטים, ג'וני לורנס הוא ג'וני לורנס

מייק בארנס, הילד הרע של הקראטה חוזר בהופעה קצרה – בתחילת העונה ובסופה. זו בסך הכל תוספת חביבה לאווירה, אם כי הוא לא מקדם את העלילה יותר מדי. בארנס הצטרף גם הוא לבורגנות המפוטמת, אם כי בסוף העונה הוא מזכיר לכולם איזה פוטנציאל קראטה אלים ומבוזבז היה בו. להערכתי זה הקמאו האחרון שנראה, כי ממש נגמרו כבר הדמויות (אלא אם יביאו את הילארי סוואנק. אל תביאו את הילארי סוואנק).

ג'ון קריס נמצא בכלא, לאחר שהואשם בתקיפה שלא ביצע. בהתחלה עוד נותנים לנו לחשוב שהוא הולך להיקבר שם, תרתי משמע, כי הוא לא יכול להילחם בצעירים הקשוחים האחרים שנמצאים בבית הסוהר. אבל, נחש נשאר נחש והוא עכשיו על סף הפסיכוזה. הוא מתחמן באלגנטיות מפתיעה את דרכו החוצה. האמת, זה קו עלילה שלא שיכנע אותי. קריס מעולם לא עשה רושם של אדם מתוחכם או מצליח, וסילבר הצליח להערים עליו די בקלות בעונה הקודמת. הסיום של עונה 5 מרמז שקריס כנראה יהיה הנבל המוביל בעונה 6 – ובעיניי זה קצת לא אמין. אבל מה אני יודעת, ניתן להם להפתיע.

וג'וני, מה איתו? הוא הרי התחיל את כל הבלאגן הזה – והוא ממשיך אותו בחן רב, האמת. לורנס מספק הרבה מהרגעים הקומיים החמודים של העונה הזו, כמעט בכל אינטראקציה שלו – כשהוא מגלה שכרמן חברתו בהריון, כשהוא עובד בתור נהג אובר נוראי, וכשהוא מנסה למצוא את מיגל במקסיקו. הוא גם החלק המרכזי ברפרנס מעולה לטופ גאן, שבא בתזמון מצוין ולא מפתיע לאור ההצלחה של הסרט בשנה האחרונה.

בסופו של דבר, ג'וני לורנס, למרות כל פגמיו וחסרונותיו, הוא בחור עם לב זהב, כוונות טובות והמון אומץ ותעוזה. הוא לא מפחד לעשות סיבוב פרסה בחיים שלו כשהוא מגלה שיש לו ילד, וכשמגיע רגע האמת, הוא נלחם כמו שד בשלושה קראטיסטים חזקים מאוד, שמפוצצים אותו במכות, אבל לא מצליחים להכניע אותו – יש לו ילד בדרך, ואף אחד לא ישים את ג'וני בפינה.

עונה 5 של קוברה קאי נגמרה לי מהר מדי (10 פרקים זה באמת כלום). זו היתה, בעיניי, העונה הטובה ביותר עד כה – מלאה באקשן, דרמה, דיון מעניין בפוסט טראומה, הומור, מכות, הפתעות וסגירת מעגלים, וכמובן – טרי סילבר אחד, יחיד וכסוף, שאמנם התכווץ לו הקוקו, אבל זה לא גרע במילימטר מהנוכחות המשובחת שלו על המסך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>