Whatever

השעה חמש ומשהו לפנות בוקר. לא משהו חריג אצלי, אני כבר שנים מתעוררת בשעות האלה (ולפעמים גם הרבה קודם, ככה זה כשיש סוס). מכינה קפה וכרגיל מתיישבת על המחשב לסיבוב הבוקר הרגיל שלי. שום דבר מעניין, שום דבר מעניין, שום דבר מעניין, בוא נראה מה קרה בטוויטר בזמן שישנתי.

ובכן, זה מה שקרה:

חמש בבוקר היא לא שעה ראויה לצחוקים. אני צריכה לפחות לגמור את הקפה לפני שאני בכלל חושבת להתחיל להתייחס לאנושות בצורה כלשהי. אבל קראתי את הציוץ הזה ופרצתי בצחוק רם ואיכותי, ולא הפסקתי לצחקק כשהמשכתי וקראתי את התגובות.

הציוץ הזה הוא בומרי קלאסי. הוא מתייחס לדורות הבאים אחריו, ושוכח את הדור שתמיד שוכחים. הדור הבלתי נראה, זה שנמצא בימים אלה בלב הכלכלה, התרבות והאנושות בכלל. הדור שגדל לבד בבית, דור המפתח, וכנראה גם ימות לבד ובשקט, בעיקר כי לא אכפת לנו ואנחנו מעדיפים שתעזבו אותנו בשקט. כן, דור ה-X. אנחנו כאן כבר איזה 40 שנה ועדיין, איכשהו, אנחנו לא קיימים. ובכן, Whatever.

מעולם לא שמעתי על האיש הזה קודם. גרגן הוא פרשן פוליטי ב-CNN מסתבר. בכיר, אפילו (כך טוען הביו שלו). הוא מנסה לקדם את הספר שלו בציוץ הזה, ספר שכנראה עוסק בנושא הדורות השונים. אני תוהה אם יש התייחסות כלשהי לדור ה-X בספר הזה, או שגם מבין דפיו נעלמנו לגמרי.

אם אתם לא GenX, יקשה עליכם להבין עד כמה הציוץ הזה מצחיק מצד אחד, עצוב מצד שני, ולא מעורר שום תגובה דרמטית מצד שני. אנחנו כל כך רגילים להתעלמות הזו, ולמעשה, רובנו נהנים ממנה. אנחנו עושים את שלנו בשקט, כמו תמיד. עברנו כל כך הרבה תהפוכות ושינויים דרמטיים בחיים, שאפילו בקורונה היינו די סבבה. אנחנו חסינים. אנחנו רגועים. אנחנו מאמינים באחריות אישית, וחוץ מזה – אנחנו די עסוקים עכשיו, לרוב, בגידול ילדים או בטיפול בהורים מבוגרים. אז כן, בסדר, whatever.

לא אכפת לנו, אנחנו שונאים את כולם, אנחנו מסתדרים עם כל דבר וכל מצב. ההורים שלנו השאירו אותנו לבד בבית ימים שלמים, הכנו לעצמנו אוכל ובידרנו את עצמנו בבהייה בקירות ובהאזנה לרדיו ותקליטים וקלטות. אנחנו יודעים לתפעל מחשב יותר טוב מרוב המילניאלז, מכיוון שבדור שלנו לא היתה אינטרנט, הוראות הפעלה או מסך מגע למפגרים. אנחנו באמת לא צריכים שיחזיקו לנו את היד, וחלק ניכר מאיתנו באמת לא רוצה את שרביט ההנהגה, כפי שמציע גרגן. לא צריך, לא תודה, אנחנו ננעל את הדלת, נחמם משהו במיקרו, נשים לנו פה נירוונה, ונהנהן באדישות כשקורט קוביין שר את המהות של דור ה-X:

Well, whatever, never mind.

תגובה אחת ל-Whatever

  1. נתן

    מצד שני אולי באמת כדאי שחברי הדור שלנו יתחברו יותר להנהגה.
    אנחנו כן כבר קצת ותיקים וזוכרים פה אינתיפדה או שתיים, גם מלחמה פה ושם שחלקנו גם נלחמו.
    מצד שני עוד לא זקנים ודמנטים כמו המבוגרים מאיתנו ויש לנו עוד 40-50 שנים לפחות עד לזיכוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>