אנחנו ילדי המפתח של שנות ה-80 וה-90. אנחנו דור ה-X. הלכנו הביתה לבד אחרי בית הספר. לא אספו אותנו ב-SUV. היינו בבית לבד עד הערב, ובידרנו את עצמנו ללא סמארטפונים ועם שני ערוצי טלוויזיה ומקסימום קצת מריו בנינטנדו 8 ביט. למדנו להשתמש במחשבים אגדיים כמו ה-Apple ][e גם בלי אינטרנט ובלי עברית ובלי תיעוד. היה לנו טלפון חוגה ואחר כך פולסים ואחר כך טונים. טלפון כזה שעמד על שידה ולא הלך איתנו לכל מקום. אף אחד לא התעלף אם הוא התקשר למישהו והוא לא ענה. לא נורא. נראה אותו מחר בבית הספר. או שלא. לא קריטי.
אנחנו רגילים שלא סופרים אותנו ולא רואים אותנו, למרות שאנחנו עמוד השדרה של הכלכלה. כולם מדברים על בומרים ועל מילניאלז, אף אחד לא מדבר עלינו, למרות שאנחנו הדור בעל המיומנויות הכי מתאימות להתמודדות עם המצב הנוכחי. נולדנו כדי להתמודד עם הקורונה. תסתכלו עלינו ותלמדו. ותירגעו קצת, סבבה?
כל החיים שלנו מאיימים עלינו עם איזה משבר, וגם עברנו כמה כאלה בעצמנו (מה-11 בספטמבר ועד המיתון של 2008 וכל מה שבאמצע). וראינו את כל סרטי האסונות הכי מפחידים בטלוויזיה. בלילה. לבד.
אנחנו מסתדרים עם מה שיש ורגילים לקבל בראש ופשוט להתמודד עם זה. קורונה, מיתון, מה שלא יהיה. זה לא באמת מפחיד אותנו. אנחנו סבלניים. אנחנו רגילים להתמודד עם שעמום ולמצוא מה לעשות. ישבנו שעות מול הרדיו וחיכינו שהשיר האהוב עלינו ישודר, כדי שנוכל ללחוץ על רקורד ולהוסיף עוד יצירה למיקסטייפ שלנו. אנחנו יכולים לא לעשות כלום במשך ימים ולהישאר שפויים לחלוטין.
אנחנו לא צריכים שיגידו לנו להיות בבידוד ולשמור על ריחוק חברתי. גם בשגרה, אנחנו מעדיפים שלא תשבו לנו על הווריד, אם לא אכפת לכם. כשהכל ייגמר וכולכם תחזרו לרקוד ברחובות, אנחנו נישאר עוד קצת בבית עם הספרים והמוזיקה, כי ככה סבבה לנו גם ברגיל.
אנחנו הדור של נירוונה וקורט קוביין ואנחנו לא צריכים שיחזיקו לנו את היד. לא אכפת לנו. אנחנו בסדר, אנחנו מסתדרים. אנחנו דור ה-X ואנחנו יודעים את מהות החיים: Well, whatever, never mind.