דרך הגב: למה אנדרה אגאסי הוא אחד הספורטאים הגדולים שהיו אי פעם

היתה תקופה שבה הטניס היה חלק מרכזי מחיי. התאמנתי במשך שנים אצל אגדת טניס ישראלית, השחקן והמאמן לזר דודמן, זכרונו לברכה. וכמובן שצפיתי באדיקות בכל המשחקים, בכל הטורנירים, וגם ידעתי את השמות, החולשות והחוזקות של כל השחקנים והשחקניות שהובילו את הספורט.

מאז ומתמיד, אנדרה אגאסי היה שחקן הטניס האהוב עליי. עם כל הכבוד לג'ימי קונורס וג'ון מקנרו, פיט סמפרס, אנדי רודיק, לייטון יואיט ואפילו אמלי מאורסמו וכמובן סרינה וויליאמס, מבחינתי, הכוכב הבלתי מעורער תמיד היה ויהיה אגאסי.

צילום: Shinya Suzuki

נכון, הוא מעולם לא היה הכי יציב. היו לו עליות ומורדות די מטורפות בקריירה. היה נראה שלפעמים הוא עסוק יותר מדי בהופעה שלו ופחות מדי בטניס. הוא לא הפגין ביצועים טכניים על אנושיים כמו פדרר (פיהוק) ואין לו רשימת השגים בלתי נגמרת כמו רפאל נדאל. הוא היה ויהיה Returner, שחקן של בייסליין, שמתיש את היריבים שלו מהקו האחורי במכות יציבות ובלתי מתפשרות, וכמעט לא עולה לרשת. הוא לא בנה קריירה על מכות הגשה (סרבים), אלא על ההחזרות שלהן. והוא היה מהמם ומדהים וחתיך הורס, שזה גם חשוב.

לפני כמה ימים התגלגלתי לראשונה לאוטוביוגרפיה שלו: Open: An Autobiography, שיצאה לאור ב-2010. אני לא חובבת גדולה של ביוגרפיות, ועוד של ספורטאים, אבל החבר'ה ברדיט טענו בחום שמדובר בספר נהדר שכתוב היטב. עם כל אהבתי לאגאסי, ניגשתי לעניין בחשש. ומה אני אגיד לכם – לפעמים כדאי להקשיב לאנשים ברדיט.

עצרתי את הקריאה מיד אחרי הפרק הראשון. לא בגלל שהיה כזה גרוע, אלא כי היה מדהים, עד כדי עוצר נשימה. אגאסי לא שומר בבטן. הוא לא מערפל מילים. הוא לא מתאר תחושות של עילוי, אושר והשגיות. הוא צולל מיד לתוך הכאב, תרתי משמע – כאבי הגב המטורפים שלמעשה הובילו לסיום הקריירה שלו ב-2006. הפרק הראשון בספר של אגאסי עוסק בניצחון האחרון שלו – באליפות ארה"ב הפתוחה, בסיבוב השני, מול מרקוס בגדאטיס.

אגאסי מתאר את כל היום הזה – מהרגע הנורא שבו הוא מתעורר על הרצפה, כי הוא לא יכול לישון על המיטה מרוב כאב, ועד סוף המשחק, רגע אחר שבו הוא למעשה מתמוטט, בקושי יכול לנשום ולזוז. בחלקים נרחבים מהיום הוא רק רוצה שהכל ייגמר, אולי אפילו למות. והוא לא חס על עצמו ועל הקוראים – הוא מתאר את הפחדים, הבכי, הלחץ, הכאבים, הטקסים הקטנים של לפני המשחק, ואת המשחק עצמו.

טניס מקצועני הוא ספורט אינטנסיבי ומהיר. מי שאוהב, יכול לצפות 5 שעות רצוף ולא להרגיש איך הזמן עובר. יש מיליון דרמות קטנות בתוך הדרמה הגדולה – משחקונים, נקודות, שגיאות כפולות, מריבות עם השופטים, פציעות, קללות, קהל משתולל. ומי ששיחק טניס בחייו, יודע גם שמדובר בספורט מאוד בודד. אין את מי להאשים, אין עם מי לדבר, אין במה להיתלות. זה אתה עם עצמך, עם הטעויות והכשלים, הפחדים והאימה, הכאב והדמעות. לא פלא ששחקני טניס נוהגים לדבר לעצמם במגרש, ולעתים נראים מטורפים ממש. זה ספורט של אחד על אחד, כשאפילו היריב שלך נמצא במרחק מטרים רבים ממך. בדידות מוחלטת. החוסן המנטלי הנדרש משחקן טניס רציני הוא לא ייאמן, ואגאסי מבהיר זאת היטב בפרק הראשון.

אגאסי מתאר את המשחק מול בגדאטיס בפירוט רב ובכנות מעוררת פליאה. כמעט מכה אחר מכה, נקודה אחר נקודה. הלחץ, הסבל, הכאבים המטורפים, הזיעה הניגרת, המחשבות שעוברות לו בראש, איך הוא רואה את המשחק ואת היריב, איך הוא מרגיש בכל רגע נתון. אין כאן גלוריפיקציה. יש פה מציאות ארצית של אתלט-על שיודע שכל הגשה יכולה להיות האחרונה שלו. הוא סובל כאבים שיגרמו לרוב האנשים להתמוטט ולא לקום. הוא על סף הפסד כמה פעמים, מול שחקן צעיר ממנו בהרבה שנים, אבל הוא מרים את עצמו פעם אחר פעם, נקודה אחר נקודה, ומגיע לקו הסיום.

זה מדהים, זה סוחף, זה עוצר נשימה, וזה יורד לפרטים שגרמו לי להרגיש שהייתי איתו שם במגרש. אבל לא הייתי, ולא זכרתי את המשחק הזה. אז הלכתי ליוטיוב, והוא קיים שם במלואו. ולמרות שזה עתה קראתי את התיאור הכי מפורט של משחק טניס בחיי, ולמרות שידעתי מה התוצאה הסופית, ישבתי לראות את המשחק, מזווית ראייה ייחודית, שיודעת קצת יותר מה עובר לשחקנים בראש במהלך 4 שעות כאלה. אם לא קראתם את הפרק הזה, לא תראו כלום על הפנים של אגאסי. לא בהתנהגות, לא בהבעות, לא בדיבור, לא בעיניים. הוא מפוקס אולטרה לייזר. הוא מתפתל מכאבים ואתם אפילו לא תחשדו. הוא מחייך. הוא מסתכל ולא מוריד את העיניים מהכדור. הוא שם 100% למרות שהראש שלו רץ מיליון קמ"ש למקום אחר. זה די מטורף.

זה משחק דרמטי ומלא אנרגיות, למרות שהוא בוודאי לא המשחק הכי טכני או איכותי שאי פעם שוחק. הקהל משתולל הרבה יותר מהרגיל, מכיוון שזה מגרש הבית של אגאסי במובנים רבים, ואנשים יודעים שזה אולי המשחק האחרון שלו. ולמרות שידעתי בדיוק מה הולך לקרות, ישבתי בנשימה עצורה ונהניתי מכל רגע, כולל מחיאות כפיים למשחק שנגמר לפני 16 שנה.

אגאסי ניצח את המשחק בשארית כוחותיו, והלך להתמוטט בחדר ההלבשה, כשהוא בקושי זז או נושם. גם את זה אי אפשר היה לדעת. הוא נתן את הקידות והנשיקות הרגילות לקהל, ולא נתן לאף אחד לראות שהוא מתענה מכאבים ועוד שנייה נופל מהרגליים. אתלט, שואו-מן, אנושי ועל-אנושי בעת ובעונה אחת.

אני לא יודעת מי אחראי לכתיבה האיכותית שבספר – אם זה עוד כשרון חבוי של אגאסי, או שהיה מעורב כאן כותב צללים או עורך מעולה במיוחד. אני עדיין בפרק השני, בו הוא מתאר את ילדותו (הדי איומה) ואת מערכת היחסים שלו עם אביו (האיום בפני עצמו), ומזמן לא נהניתי ככה מספר. הקצב והסגנון פשוט מושלמים לספר על ספורט, וקל מאוד להישאב לתוך העולם הבלתי שגרתי של אנדרה אגאסי.

הכנות הרדיקלית של אגאסי היא מדהימה, והופכת את הספר הזה לחוויה שונה ונהדרת – הוא נכנס לכל הפרטים, כל הרגשות, כל התסכולים, כל הפחדים, ולא מצייר תמונה אופטימית ואפית של נצחונות והישגים, אלא משרטט מציאות מטרידה, כפייתית, כאובה ועצובה. הכנות הזו מהפנטת, שואבת ומקסימה, ומבססת את אגאסי כאחד הטניסאים והספורטאים הגדולים שאי פעם התהלכו כאן, כאבי גב והכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>