עברו שנתיים מאז שנפל עליי סוס. לא סתם סוס: הסוס שלי, הלא הוא טאלו.

בדיוק שנתיים חלפו מאז שיום שישי אחד, קצת אחרי שהקורונה התפוצצה פה ושנייה לפני שעברנו לחווה הנוכחית שלנו, טאלו נפל עליי.

זו לא היתה תאונה תוך כדי רכיבה. למעשה, חלק ניכר מהתאונות עם סוסים מתרחשות שלא בזמן הרכיבה – אלא בטיפול ובעבודה עם הסוסים מהקרקע. זו גם לא היתה תאונה שהיא כורח המציאות. לו הייתי יודעת מה שאני יודעת על סוסים היום, הייתי יכולה למנוע את התאונה הזו בכמה נקודות בזמן. אבל מה לעשות, וההכוונה המקצועית שקיבלתי בתחילת הדרך בעולם הסוסים היתה בינונית במקרה הטוב, ולכן לא ידעתי להתנהל נכון ברגע של סכנה ומשבר.

התאונה לא היתה אשמתו של טאלו. היא גם לא היתה אשמתי, לפחות לא באופן מלא. Shit happens. קצת חוסר תשומת לב, קצת חוסר מזל וקצת חוסר מיומנות, והנה הסוס שלך מסתבך עם צינור השקיה שאיזה אידיוט רשלני זרק על הרצפה בשביל של החווה, הנה את מנסה לעזור לו, הנה הוא נבהל, הנה את מתעקשת לנסות לשחרר אותו מהצינור, הנה את מסתבכת עם הרגליים של עצמך, הנה את נופלת, והנה דווקא בשנייה שנפלת, הסוס מאבד שיווי משקל ונוחת עלייך לרגע, נבהל שוב ומתרומם מיד, למרות שצינור כרוך סביב הרגליים האחוריות שלו, כי הוא מבין שמשהו ממש לא טוב קרה.

כשסוס במשקל 550 קילוגרם נופל עלייך, גם לשבריר שנייה, קיים סיכוי טוב שתשברי כמה דברים, וזה מה שאכן קרה – שברתי את הקרסול (ניתוח, פלטות, עניינים) ואת האגן בשלושה מקומות (החלים בטיפול שמרני).

כבר בימים הראשונים בבית החולים קיבלתי את הקריזה. התעצבנתי מאוד מכך שהרופאים והמתמחים בבית החולים לא מספקים לי מידע על תהליך ההחלמה הצפוי לי, התעצבנתי מכך שאין מספיק אינפורמציה מפורטת וסיפורי מקרה באינטרנט, התעצבנתי על אנשי מקצוע שלא מספקים לי פתרונות, והתעצבנתי על זה שאנשים שלא שברו אפילו זרת בחיים שלהם יודעים בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להחלים במהירות.

ומכיוון שלא הייתי יכולה לעשות הרבה עם העצבים האלה מלבד לשכב במיטה, החלטתי לכתוב ספר שמתאר את תהליך ההחלמה מפציעה שכזו – עבור אותם נפצעי העתיד, שבטח יתעצבנו כמוני. הספר כתוב באנגלית ובתהליכי תרגום מתקדמים לעברית. זה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי שזה ייקח (כמו החלמה מפציעה, אם כבר מדברים על זה), מכיוון שאין לי המון זמן להקדיש לזה, מכיוון שמדובר בעצם בכתיבה מחדש של הספר ולא תרגום אחד לאחד, ומכיוון שלפעמים לא קל לי לחוות מחדש חלק מתהליך ההחלמה והזכרונות שיש לי ממנו. אבל זה יקרה – בקרוב הספר ייצא גם בעברית. ייצא, אומרים לכם. רַסְבַּן עַנְהוּ ייצא.

פציעה אורתופדית ותהליך החלמה ארוך הם אירועים משמעותיים בחיים. הם היו כאלה בחיים שלי, לכל הפחות. זו היתה תזכורת טובה לגבי מה חשוב בחיים, ומה לא, ובכלל קריאת השכמה נוספת לגבי מה שרובנו אוהבים להכחיש – החיים קצרים, ואין סיבה לבזבז אותם על שטויות ואנשים מטומטמים. אחרי שסוס נופל עליכם, אין כבר הרבה דברים שיכולים לייצר דרמות בחיים שלכם, ובכלל – אין מקום לדרמות, כי אין זמן, כי החיים יכולים להתהפך עליכם בשנייה, אז למה לעזור להם בזה?

למדתי המון מהפציעה ומההחלמה, שיעורים חשובים שמלווים אותי גם היום, וסביר להניח ילוו אותי במשך כל חיי. למדתי על חשיבותה של המשפחה; למדתי מי חבר שלי ומי לא; למדתי להוציא אנשים רעילים מהחיים שלי; למדתי על נפלאות הפיזיותרפיה; קיבלתי תזכורת שאני יכולה להתמודד לא רע עם שיט שקורה, אבל גם למדתי לבקש עזרה; למדתי שברוב המקרים, התקדמות אינה ליניארית, ושלוחות זמנים מתוכננים לעולם לא יהיו מדויקים כשמדובר בגוף האדם; למדתי להזדיין בסבלנות (תכונה שנמצאת אצלי בחסר עמוק); למדתי שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ושלא יעזור לברוח ממנו – הדרך היחידה להתמודד איתו היא להיכנס לו ברבאק, לחוות אותו במלואו ולצאת בצד השני; למדתי (שוב) על החשיבות שבלחיות את הרגע, ולמדתי שכל עוד יש לכם שמחת חיים בלב, שום דבר ואף אחד לא ינצחו אתכם.

יש לי המון מה לספר על הפציעה וההחלמה – אבל בשביל זה כתבתי ספר (אפשר לקנות באמזון), ואם מישהו מכם מתעניין – מוזמנים לשאול שאלות!

ספויילר: 3 חודשים לאחר הפציעה התיישבתי שוב על טאלו וחזרתי לרכיבה. בהדרגה, בזהירות, אבל במהירות רבה יותר ממה שחשבתי שיקרה. חמש הדקות הראשונות על הסוסון שלי אחרי שלושה חודשים היו אושר צרוף (וגם תזכורת שאין שום ספורט שבעולם שפותח את המפרקים כמו רכיבה). האורתופד באיכילוב התחלחל בפעם הראשונה שאמרתי לו שחזרתי לרכב, אבל בביקורת האחרונה, בה נפרדנו כידידים, הוא הפך למאמין גדול ברכיבה טיפולית (רוכבי סוסים מסבירים תמיד שכל רכיבה היא רכיבה טיפולית. צריך לנסות כדי להבין).

המוטיבציה שלי, מהרגע הראשון, היתה לחזור לרכב. לא סתם לחזור ללכת, לא סתם לחזור לשגרה, אלא לחזור לנקודה שבה הפסקתי, ולהיות כל יום עם הסוס שלי. זה היה הדבר שראיתי מול העיניים שלי, וזה מה שהכווין את כל צעדיי עד שהעצמות התאחו והשרירים חזרו לתצורה נורמלית.

לא היו מעורבים פה נסים או טכנולוגיה חדשנית. היתה פה המון תמיכה ממשפחה אוהבת, מנוחה, הרבה גלידה וסטייקים, שתי דודות מדהימות שפינקו אותי ובידרו אותי ללא הפסקה, חתול אחד שנחטף לבית של אבא שלי כדי שיסבול ביחד איתי, פיזיותרפיסט מקצוען פר-אקסלנס ממכבי תל אביב בכדורסל (אלכסיי פיסמן האחד והיחיד), המון מוטיביציה (ועצבים), משקולות, גומיות ותרגילים, ובסופו של דבר – סוס אחד, יחיד ומיוחד, שאמנם שבר לי כמה עצמות, אבל גם ריפא אותי – לפני ואחרי הפציעה.