אף אחד לא עוצר אותך

קצת מצחיק אותי להתייחס ליום האישה הבינלאומי. כאילו אנחנו צריכות יום מיוחד, שבו מכריזים וחוגגים, מסכמים ומקשקשים על זכויות ושוויון. בעיני, כל הדיונים האלה רק פוגעים במעמד האישה, אם בכלל צריך להיות מושג כזה. עצם העובדה שצריך לייחד יום, אפליה מתקנת או תשומת לב מיוחדת לנשים במקום העבודה, מדליקה זרקור על העובדה שאין שוויון.

זה בכלל לא עניין של שוויון. זה עניין של שוני. יש שוני גופני ומנטלי בין גברים ונשים. זוהי עובדה. אבל העובדה הבאה היא החשובה יותר – זה לא משנה.

אני מניחה שזה קשור לעובדה שאצלנו בבית לא חושבים שזה משנה אם את אישה או אתה גבר. ילד או ילדה. בן או בת. במשפחה שלנו, אישה יכול להיות עקרת בית, לסבית, עצמאית, נשואה עם 10 ילדים, דתייה-חרדית או אדריכלית. אף אחד לא עוצר אותה או שופט אותה על הבחירות שלה או על סגנון החיים שלה. היא תחליט, תבחר ותהיה מה שהיא רוצה להיות – עם ילדים או בלי; עם בעל או בלי. וראו זה פלא – לא צמחו אצלנו נשים בוצ'יות, ביצ'יות, גבריות או כל הגדרה מטופשת שהיא. כל אחת יצאה אחרת והלכה לכיוונים מעניינים אחרים.

הדבר היחידי שלא מרשים לעשות במשפחה שלי זה להתבטל. תעשי מה שאת רוצה, רק תעבדי. תעשי משהו. תלמדי. לא חשוב מה – אבל תעשי. הבטלה היא אם כל אסון, השעמום הוא אם כל חטאת. ולכן, אם יש הגדרה מאחדת שניתן להחיל על הנשים במשפחת סלומון, הרי היא "שאטרה" – אישה חריפה, חזקה ופעילה.

יש משהו בחינוך הבלתי מבחין הזה, שמפשט את הדברים – אישית, מעולם לא הרגשתי באפליה כלפיי בגלל שאני אישה. הארגונים שעבדתי בהם, ברובם, היו ארגונים שבהם לא היתה משמעות גדולה למין העובד. לפעמים אפילו היתה הסכמה שבשתיקה שתפקידים בכירים מסוימים בוצעו טוב יותר דווקא על ידי נשים – אבל גם את זה אני לא אוהבת לשמוע. תעזבו אותי מכל ההגדרות והמגדרים. אישה יכולה לעשות הכל, גבר יכול לעשות הכל. זה לא משנה.

אם את מספיק בטוחה בעצמך ובכישורים שלך, את לא צריכה שיזיזו דברים בשבילך. תוכיחי את עצמך, תדאגי שיראו את הכישורים והביצועים שלך – וזה צריך להספיק. זה לא שנשים צריכות לדחוף את עצמן יותר – כל אחד צריך לדחוף ולפרסם את עצמו, להתגאות בהשגים שלו ולא להתבייש – אחרת הוא ייעלם ברקע. כל האפליות המתקנות וההטבות לנשים רק מפחיתות מהערך שלנו, לדעתי. אנחנו לא נכות שצריכות תמיכה מיוחדת (מלבד חזייה, וגם זה לא תמיד) – אנחנו יכולות לעשות הכל, בלי מגבלות, ואף אחד לא עוצר אותנו.

יכול להיות שאני לא דוגמא קלאסית. אני האישה שהגברים החזקים והחסונים פונים אליה כשיש וירוס קטלני במחשב; אני צורכת ומחבבת פורנו ולא חושבת שכל-כולו בנוי על טהרת ניצול הנשים; אני יורה באקדח די טוב, ככל הנראה יותר טוב מרוב חבריי האוחזים בדרגת רובאי 7 – בעיקר כי זה כיף וכי הייתי במטווחים כבר כנערה; התאמנתי במשך שנים באומנות לחימה בקבוצה שהיתה מורכבת מ-95% גברים וזה לא הפך אותי למפלצת עם שפם; אני אוהבת לבשל, להתאפר, לראות Chick Flicks ולעשות שופינג, ולא חושבת שזה מוריד ממעמדי כאישה, משפר אותו או משנה כהוא זה את היכולת שלי להקים אתרי אינטרנט או לצלול.

אבל, כאמור, זה לא צריך לשנות. כל אחת מביאה איתה את המיומנויות והמטען שלה. וכל אחת יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. הבעיה היא שלפעמים הרבה יותר נוח לשבת ולקטר, הרבה יותר נוח להגיד "זה לא מיועד לנשים" ולהתחמק מזה, הרבה יותר קל לא להתאמץ, כי להתאמץ זה קשה, וליילל זה קל.

אני לא אומרת שאין אלימות ובעיות. העניין הוא, שהחברה הישראלית היא מטומטמת, גסת רוח ואלימה – כלפי נשים, גברים, ילדים, זקנים, הומואים, חתולים וכל מה שיש לו דופק. לא חסרות גם נשים אלימות, שרוצחות את הילדים שלהם או סתם מתעללות בהם על בסיס יום יומי. לא רק הגברים אשמים. מי שרוצה לחיות פה צריך ללמוד להתמודד עם זה ולהילחם בזה. האלימות היא חולי חברתי כולל, והיא לא נובעת רק ממין זה או אחר.

אני מאמינה שאף אחת לא צריכה לבטל את הנשיות שלה, להתאים אותה לסטנדרטים חברתיים כאלה או אחרים או להפוך לגבר. אבל יש סדרי עדיפויות: קודם כל, תהיי בן אדם. אחר כך, תבחרי דרך ותלכי בה, בלי פחד. אף אחד לא עוצר אותך.

34 תגובות ל-“אף אחד לא עוצר אותך

  1. כן, בגלל זה קם הגל השלישי של הפמיניזם – זה שאמר שהפמיניזם של הגלים הראשון והשני טיפל בבעיות של בנות המעמד הבינוני ומעלה, והתעלם מהבעיות של כל השאר. אז הבעיות שלך נפתרו בחלקן הגדול, אבל הבעיות הכפולות והמכופלות של נשים שמשתייכות לקבוצות סוציו-אקונומיות אחרות לא יפתרו בעזרת "הסוד".

    • רויטל סלומון

      אמרתי שאולי אני לא דוגמא, אבל בעיות כלכליות מגבילות גם גברים ולא רק נשים.

      • נכון, אבל עניים שהם גם במקרה נשים מוגבלות כפליים על ידי אותן בעיות – עכשיו הן לא רק נתונות יותר לניצול כלכלי, אלא, בגלל עמדת הנחיתות שלהן, פגיעות יותר לניצול מיני, למשל.
        אבל אני אחכה עד שנדב יבוא. הוא יותר טוב בדברים האלו.

        • אז הנה נדב בא 🙂

          קודם כל, אני אגיד שאני מקבל את מה שדובי אומר: באמת חשוב להסתכל לא רק על הבעיות של נשים לבנות מהמעמד הבינוני. ונשים ערביות, נשים אתיופיות, נשים מהמעמד הנמוך – סובלות מדיכוי הרבה יותר קשה מאשר מקביליהם הגבריים.

          ואחרי שאמרתי את זה, תרשי לי לפוצץ לך את הבועה: יש אפליה קשה נגד נשים. גם בתחום שאת עובדת בו, שהוא לכאורה תחום נאור בלי אפלייה.
          נכון, זו לא האפלייה הישנה והטובה שהייתה פעם, ושיש בסקטורים אחרים של המשק. אף אחד לא מסתכל עליך ואומר לך 'זה לא תפקיד לאישה'. אבל עדיין, כשרואים בקו"ח 'רויטל' ולא 'רועי', קוראים אותם אחרת. ואם יורשה לי להגיד עליך משהו אישי, למרות שבהיבט הזה אני לא מכיר אותך בכלל – לא במקרה את עצמאית, ולא עובדת בארגון גדול. זה בגלל שכלפי עצמאים יש הרבה פחות אפליה מאשר כלפי שכירים.
          ואני מתיימר להגיד עלייך משהו לא בגלל שאני יודע לקרוא כף יד דרך הבלוג. אני אומר את זה כי זו תופעה מאוד נפוצה בכל תחום שיש בו אפלייה – הקבוצה המופלית הולכת לעבוד כעצמאית, וסובלת מפחות אפלייה, וזה מתקיים גם בשוק שאת נמצאת בו. אני לא רוצה לדכא אותך, אבל הסיכויים שלך להיות בעמדה בכירה בחברת הייטק נמוכים משמעותית מהסיכויים של גבר בעל הנתונים שלך – גם בהייטק הישראלי מתקיימת התופעה של 'תקרת זכוכית', כמו שהנתונים מראים בצורה מאוד ברורה. אז זה שאף אחד לא אמר לך אף פעם 'סליחה, אבל לתפקיד הזה לא מקבלים נשים', לא אומר שלא הופלית.

          דבר אחד נכון: את עיקר האפלייה עוד לא חווית. אם נמשיך בנסיון לדכא אותך לכבוד יום האישה הבינלאומי – ובזה אני מסכים איתך, זה שצריך יום כזה זה מדכא – אז את השטוזה הקריירה שלך תחטוף כשתחליטי – אם תחליטי – להביא ילדים לעולם. זה לא משנה אם את ובן זוגך תחליטו לחלוק בנטל באופן שווה; אפילו אם הוא יחליט להיות המטפל העיקרי בילדים, על כל פעם שתצאי בחמש מהעבודה, כי היום הוא לא יכול לטפל ואת חייבת – שלא לדבר על יום חופש – יסתכלו עליך בתור ההיא שהחליטה להיות אמא ולא עובדת. אם תחליטי שאת רוצה להיות אם שגם רואה את הילדים שלה – כלומר, לסיים את יום העבודה קצת לפני שהם הולכים לישון – בכלל יסתכלו עלייך בתור מי שויתרה על הקריירה שלה.

          אז יום האישה שמח גם לך 🙂

          • רויטל סלומון

            מצטערת, אבל אתה באמת לא מכיר אותי ואתה לא יכול לדבר מנקודת הראות שלי, כי זה פשוט לא עובד ככה. אני יודעת טוב מאוד מה קרה ומה קורה בארגונים שבהם עבדתי, אני יודעת מי נמצא בעמדות בכירות ומי לא – ומה שאתה מתאר הוא סטיגמה כוללנית שלא תמיד יש לה אחיזה במציאות. אני יודעת בוודאות שאם הייתי נשארת שכירה – הייתי יכולה למצוא את הדרך שלי קדימה ולמעלה. אבל לא רציתי, וזה לא היה קשור לקידום. זה היה משהו הרבה יותר עמוק.

            עבדתי בארגונים גדולים וקטנים. היום אני עצמאית, כמו חלק לא קטן מהנשים במשפחה שלי, וזו שטות להגיד שיש פחות אפליה או יותר אפליה נגד נשים עצמאיות. להיות עצמאי זה פשוט קריעת תחת, בלי קשר למין שלך – זה עולם אחר לגמרי, עם חוקים אחרים. ואם הייתי עצמאית בתחום שזירת הפרחים, זה היה פחות קשה? אין קשר. כמו שאת ממצבת את עצמך, ככה יתייחסו אלייך. אני מסרבת לקבל את העובדה שאפליה קיימת בלי קשר לאיך שאת מתנהגת.

            ובנוגע לילדים: למה אתה ישר מניח שצריך בן זוג כדי להביא ילדים לעולם? הסתכלתי מסביבי וראיתי הרבה נשים שעשו את זה לבד, לא הפסיקו לעבוד (מכירה אחת שחזרה לעבודה יום אחרי הלידה, כי ככה היא רצתה) ונהנו משני העולמות. אף אחת לא סבלה מפגיעה במעמד שלה ולא הסתכלו עליה בבוז, או בשום צורה אחרת.

            ואם אישה מחליטה (והדגש הוא על מחליטה) לוותר על קריירה כדי לעשות חמישה ילדים ולגדלם בכיף? אז? זה מוריד מהמעמד שלה? ברור שלא. וזו הקונספציה שאתם שבויים בה – שאם לאישה אין "קריירה", אם היא עקרת בית, אז אין לה נשמה, תחומי עניין או חיים. ואני אומרת – To each her own.

          • קודם כל, אם השתמע באופן כלשהו שרמזתי שמסלול של עצמאים הוא יותר קל, אז כנראה שלא התנסחתי נכון. כמובן שזה מסלול שהוא הרבה יותר קשה ותובעני. אבל הסיבה שהרבה נשים בוחרות במסלול הזה – ויכול להיות שזו לא הסיבה שלך – היא שלמרות הקושי, הן לא נתקלות באפלייה.
            הרי הבחירה במסלול של עצמאית היא תמיד בחירה מול חלופות. רוב העצמאיות, אם היו מציעים להם עבודה חליפית מספיק טובה ומאתגרת בתור שכירה – היו לוקחות אותה. אלא שלא מציעים להן אותה, וכן מציעים אותה לגברים. ולכן יש יותר עצמאיות מאשר שכירות.
            כי כשאת עובדת באופן קבוע, מול בוס ומול עמיתים – זה מפריע להם שאת אישה. וכשאת עובדת מול לקוחות, פחות אכפת להם מהמגדר שלך.

            ולגבי ילדים – הנחתי שיש בן זוג כי זה הופך את העבודה שלי לקלה יותר. אם את רוצה לדבר על משפחות חד הוריות, את עושה את העבודה שלי להרבה יותר קלה. כי רוב המעסיקים היום בישראל – כן, גם בהייטק – ישמעו אם חד הורית, וישר יסמנו אותה כ'לא מתאימה לקידום'. כי מי שאין לה ברירה אלא לצאת לקחת את הילד החולה מהגן באמצע היום, לא מתאימה – לדעתם – להיות מנהלת.
            חשוב לי להדגיש שאני לא חושב, חס וחלילה, שזה מצב טוב. זה מצב פסול ורע מאוד, וכמו שאני כותב בבלוג שלי – הוא רע גם לאבות וגם לאמהות. בנוסף לכל, הוא גם מנוגד לחוק. אבל מה לעשות שזו המציאות בישראל, ורק אם נכיר בה נוכל להיאבק בה?
            אני יודע שיש נשים שמצליחות להתקדם למרות שהן אמהות. אני מאמין לסיפורים שלך על אמהות שחזרו לעבודה יום אחרי לידה, פשוט כי גם אני מכיר נשים כאלה. אבל התוצאה היא שכדי שאישה תוכל להתקדם בעבודה כמו הגבר בשולחן שלידה, היא צריכה להיות סופר-וומן. ואם הקידום של סופר-וומן זהה לקידום של גבר רגיל, זה במילון שלי אפליה.

            ולגבי האישה שמחליטה לוותר על קריירה – זה כמובן לגיטימי לגמרי, רק אפשר לשאול עד כמה היא באמת מחליטה ועד כמה זה הבניה חברתית של הבחירה שלה (כמה גברים את מכירה שהחליטו מרצונם החופשי את ההחלטה הזו?) בכל מקרה, בכל מה שאמרתי קודם לא התייחסתי למקרה הזה, שלא רלוונטי לקידום נשים בשוק העבודה.

          • רויטל סלומון

            הנה, הנה הנקודה. אני לא חושבת שאישה כזו היא סופר וומן. היא פשוט אדם עם אמביציות ואינה שונה או דומה לגבר. היא פשוט כזו. יש כאלה ויש כאלה. כנראה שאני מכירה מספיק נשים "חזקות" (לתפיסתך) כדי שזה בכלל לא ייראה לי חריג.

            בעניין העצמאים – זה פשוט בלתי ניתן להוכחה. לך תוכיח שמישהו לקח את X לפרויקט של וורדפרס בגלל שהוא גבר. זה בלתי אפשרי, כי יש פה עוד המון גורמים שלא ניתנים למדידה.

            יכול להיות מאוד שחינוך הוא זה שגורם להרבה נשים להיות אימהות למרות שהן אולי לא רוצות – רק משום שהן מרגישות מחויבות ושאולי הן לא יהיו שלמות בלי ילד. אין ספק שיש הבניה ומסגרות ופרדיגמות. הרבה דברים שאנחנו עושים בחיים – גברים ונשים – נובעים מלחצים חברתיים וממוסכמות. אבל להגיד שאישה היא כזה יצור חלש ומסכן, שההחלטות הכי חשובות בחיים שלה נובעות מהבניה, זה שוביניזם הרבה יותר גרוע ממה שאתה מתאר.

          • אני לא בהכרח מסכימה או לא עם שומדבר ממה שנאמר כאן עד כה, אבל בנוגע לשאלה על עצמאים, אני חשה צורך לחלוק כאן לינק לפוסט הנ"ל של ליאת ורדי-בר. סתם כדי להראות שיש חולירות שאכן יתייחסו לסוגיית ההריון-לידה-אימהות גם כשמדובר בעצמאיות מהסוג שלא עוצרות לרגע.

            מאז ליאת כבר הספיקה להיכנס להריון וללדת, ולמיטב ידיעתי היא לא נתנה לזה להפריע לה.

          • רויטל סלומון

            זה שיש בהמות כאלה זה לא סוד. השאלה היא איך את מתייחסת אל נבלות. היא היתה יכולה להתקפל ולענות לו, או לשלוח אותו לכל הרוחות (מה שנראה שהיא עשתה).

            באותה מידה, יכול להיות עצמאי שאינו אישה (אלא גבר), ולקוח שמסרב לשלם, שמציק בטלפונים בשעות לא מקובלות, שמאיים עליך ועוד כל מיני התנהגויות בהמיות ישראליות נפוצות. בעיניי זה לא שונה בשיט מבהמה ששואל אם את מתכוונת להיכנס להריון. זה רק הקשר שונה.

          • ההשוואה שלך לא מדוייקת. היא היתה מדויקת לו הלקוח היה שואל האם גבר עצמאי הוא קרבי (או חלילה טייס) והאם יש סיכוי שיתקעו לו צו8 באמצע הפרויקט.

          • רויטל סלומון

            השאלות האלה, וזה מה שאני מנסה לומר, לא צריכות בכלל לעלות, והן עלו כי הלקוח בהמה – לא רק כי ליאת היא אישה. אני לא יודעת איך הוא מתנהג לגברים, ויכול להיות שהוא שוביניסט מסריח באופן עקרוני.

            מצד שני, אם הלקוח היה שואל אותך אם בפסח את מתכננת לצאת לחופש של שבועיים (או חודש) באי הקריבי הקרוב לביתך, כי הוא קרא בבלוג שלך שאת אוהבת חופשות אקזוטיות, גם היינו מתעצבנות?

          • צמעי, כבר שאלו אותי בעבר "איך את עובדת בפסח?", אבל לא כסיבה לפסול אותי מפרויקט, אלא כדי לסכנרן את העבודה שלנו.

            שוב, ההשוואות שלך מפספסות. כן, הלקוח חרא, ושוביניסט, אבל הוא טיפוס שאינו נדיר עד כדי כך. השאלות האלה לא צריכות לעלות, אבל הן עולות. לנו פשוט היה מזל עד כה.

          • רויטל סלומון

            מבחינתי אלה אותן שאלות. זה שהריון הוא פרה קדושה שזה סיפור אחר. ויש לזה גם צד שני – היתה לי עובדת שנכנסה להריון במהלך עבודתה. כולנו שמחנו בשבילה. אותי אישית עיצבן שהיא התגרתה בי כמה פעמים ואמרה לי: "עכשיו זה לא משנה מה אני אעשה, את לא תוכלי לפטר אותי". חצי בצחוק, חצי ברצינות. יש לה מזל שהיא היתה עובדת טובה 😛

            נו, ואם ישאלו אם אנחנו מתכננות להיכנס להריון? אז יש שתי אופציות: לענות כן או לא, או להגיד ללקוח שיילך לעזאזל ולא לעבוד איתו. מה הביג דיל?

          • צמעי, אם אני לא טועה, החוק לכאורה גם אמור למנוע את פיטוריהם של אנשים הסובלים ממחלות קשות.

            יש לי הרבה מה להגיד על בנות שניצלו היטב את העובדה שלפני/אחרי לידה אסור היה לפטרן לצורך נצנוצים קשים.
            (נגדיר את זה בעדינות: עת הגיע המשבר לפני שנתיים, אני קוצצתי ולא מישהי סתומה שהצליחה להתרבות).

            וברור, כעצמאיות יש לנו הפריבילגיה שלא לעבוד עם חארות. אבל הם עדיין שם. ובאותה מידה הם יכולים לשאול "אה, אז אתה לא תהיה זמין בצום גדליה? זו תקופה מאוד חשובה בשבילנו. נקסט!" וגם זו זנות.

          • רויטל סלומון

            כי לא מספיק להיות חרא. צריך להיות חרא חכם. חרא חכם לא היה שואל ככה, אלא היה עושה את הבירורים שלו לפני 😛

          • פמיניסטית צרפתית אחת אמרה שהיום שבו היא תדע שלנשים
            יש שוויון מלא בתעסוקה, יהיה כשהיא תראה נשים בעלות
            כישורים בינוניים ומטה בעמדות בכירות.

          • רויטל סלומון

            לא נעים לי להגיד לך, אבל נתקלתי בלא מעט כאלה. נשים בינוניות או פשוט טיפשות, בעמדות ניהול בכירות בארגונים גדולים, שלא מבינות את התחום שבו הן עוסקות ומחפות על זה בהרבה התנהגות גסת רוח ו"גברית", כדי שיגידו שהן אסרטיביות.

            ויש גם גברים כאלה, כמובן 🙂

  2. יוסי

    ראשית, ברור שניתן להוכיח שיש אפליה נגד נשים בכל שדרות החברה ובכל המעמדות ובהרבה תחומים שונים. למשל, אין שום ספק שנשים מרוויחות פחות מגברים באותו התפקיד בדיוק.

    שנית, נשים הן בערך 80% מהקורבנות לאלימות מינית. העובדה הזו היא, בין השאר, תוצאה של תפיסות שפוגעות ומגבילות נשים בתחומים רבים, הרבה מעבר לשאלה של בטחון מתקיפות מיניות.

    בקיצור, הטענה שאף אחד לא עוצר אותך היא ריאקציונרית וכל שמרן היה חותם עליה בשמחה. עברה דרך ארוכה מאז שנשים נתפסו במוצהר ובבירור כנחותות מהגברים ועד היום. אבל אין ספק שקיים אי-שוויון גדול מאוד בין המינים, בכל החברות הלא-מערביות ובמרבית החברות המערביות.

    • רויטל סלומון

      להגיד "אין ספק" זו סתם אמירה כוללנית שלא מתייחסת ספציפית למצב. בוודאי שיש מקומות שבהן נשים מרוויחות פחות מגברים, בוודאי שיש בעיות ומגבלות ואפליה. אבל ברמת האינדיבידואל(ית) יש גם יותר מדי התכנסות לפרדיגמות של מיעוט נרדף.

      שלא לדבר על העובדה שמי שאמורות להיות נציגות ה"פמיניזם" מתעסקות בשטויות כמו תחרות מלכת היופי ופגיעתה בתדמית הנשית או קשקושים כאלה, במקום לפתור בעיות אמיתיות.

  3. יוסי

    טענת ה"אין ספק" משמעותה: בשבע השנים שלי באקדמיה עד היום נתקלתי במספר הרצאות ומאמרים שבחנו הפרשי שכר בין נשים וגברים וכמעט מעולם לא ראיתי מחקר שלא מצא הפרשי שכר לטובת הגברים. הנתונים האלו כוללים גם מחקרים שבכלל לא עסקו בנושא, אבל בכל זאת מדדו גם שכר ודיווחו, כבדרך-אגב, את הממוצעים לפי מין.
    .
    הטענה שפמיניסטיות מתעסקות בשטויות כמו ייצוג האישה והתפיסה הרווחת לגבי נשים בשתי טעויות יסודה. ראשית, אלו אינן שטויות. אלו בדיוק הגורמים המביאים ל"בעיות האמיתיות", כמו למשל פערי השכר ותקיפות מיניות. שנית, אני לא מכיר פמיניסטית שמתעסקת רק בפן התיאורטי ולא פעילה גם לטיפול באותן בעיות אמיתיות.

    • רויטל סלומון

      מספר הרצאות ומאמרים לא משקפים תמונה כוללת ובוודאי לא יכולים לסקור את כל מה שקורה בשוק. אולי יש אפליה בשכר גם נגד הומוסקסואלים, מזרחים ודתיים?

      תחרות מלכת היופי לא גורמת לבעיות המטורפות שמיוחסות לה. זו בסך הכל תחרות יופי – דבילית וחסרת משמעות, פרט שולי בחיים של כולנו. להתבכיין על שטויות כאלה רק מוציא את המין הנשי אווילי וקטנוני. קל יותר לתקוף מטרות נוצצות כמו שטויות בידוריות כאלה, זה פשוט מביא יותר רייטינג.

      • אני לא מבין איזו מין תשובה זאת? נו, אז אולי יש גם אפליה של מזרחיים, זה אומר שאין אפליה של נשים? (מה שמחזיר אותי לנקודה המקורית – שאם יש אפליה של נשים, ויש אפליה של מזרחיים, מה לגבי הנשים המזרחיות?)

        אני אוהב ש"מספר הרצאות ומאמרים לא משקפים תמונה כוללת", אבל דווקא הניסיון האנקדוטלי שלך כן משקף תמונה כוללת. הגיוני בעליל.

        • רויטל סלומון

          אני אישה מזרחית, אז לפי התיאוריה שלך אני אמורה להיות במצב די עגום.

          השאלה היא פשוטה: מתי מפסיקים להגיד "זה בגלל שהיא אישה" ומתחילים להגיד "זה בגלל שהיא פשוט לא מספיק טובה" או לחלופין "זה בגלל שהשאיפות שלה שונות"?

          אל תכניס לי מילים לפה, זה ממש לא לעניין – וגם לא הטון הסרקסטי והמחנך שלך. כתבתי מפורשות שאני כנראה לא דוגמא, אבל בינתיים אף אחד אחר פה גם כן לא יכול לתת תמונת מצב כוללת.

          • אני לא מבין איזו מין דוגמא את מחפשת, הצביעו לך על מחקרים ואת אמרת שמחקרים לא משקפים תמונה כוללת. אנקדוטות מן הסתם לא יהוו הוכחה לכלום. אז מה כן יוכיח?

            יפסיקו להגיד "זה בגלל שהיא אישה" כשהממוצע של הנשים והממוצע של הגברים יהיה פחות או יותר אותו דבר. כל המדדים מצביעים על כך שלא זה המצב.

            (ו"השאיפות שלה שונות" זו לא תשובה אם השאיפות שלה מונחות על ידי החברה. ולא, אני לא טוען שרק השאיפות של נשים מונחות על ידי החברה, גם השאיפות של גברים מונחות על ידי החברה, פשוט הן מונחות לכיוון אחר. אני אוכל לדבר על שאיפות שונות כשמספר הגברים שנשארים בבית לטפל בילדים כעקרי בית ישתווה פחות או יותר למספר הנשים שעושות כן, לדוגמא. כיום, גם אם הנטייה של גבר היא לתפקידים "ביתיים", הוא נדחף חברתית למלא את התפקיד הגברי של מפרנס. למעשה, ההתקדמות של הפמיניזם נבלמה בדיוק בגלל שהפמיניסטיות שמו את כל הדגש על שחרור הנשים מכבלי הקונבנציות החברתיות, ורק בשנים האחרונות הגיעו למסקנה שגם את הגברים צריך לשחרר, ולו כדי שיהיה יותר מקום לנשים.)

        • רויטל סלומון

          ועוד משהו שמעורר אצלי תהיות: למה צריך לתלות כל כך הרבה בעיות והחוליים במין האדם? האם כל החלטה שאישה מקבלת היא בגלל שהיא אישה? האם כל החיים שלה נקבעים ומוגדרים אך ורק על ידי המין שלה?

          • את מסתכלת על האדם הפרטי ואומרת "אני לא רואה הבדל", שזה כמו להסתכל על גבר מסוים ולהגיד "אני לא רואה שום שוביניזם". הבעיה היא לא בפרטים, אלא במערכת, בחברה. גם אם לא ישאר אדם אחד שוביניסט עלי אדמות, כל עוד המערכת לא תשתנה, המקום הנחות של נשים בחברה יונצח.
            לשם השוואה, אפשר להסתכל על מעמד השחורים בארה"ב. כבר עשרים שנה בערך שהתומכים הכי גדולים של "עיוורון צבעים" הם דווקא הרפובליקנים השמרניים, בעוד הדמוקרטים הליברלים דוחפים לאפליה מתקנת ותיקונים מערכתיים לשיפור מצבם של השחורים. למה? כי אחרי שמחקנו את האפליה הישירה, עיוורון הצבעים הוא הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים של יתרון משמעותי ללבנים. רוב רובם של הרפובליקנים אינם גזעניים, הם פשוט דואגים לאינטרס של עצמם, והאינטרס הזה אומר שצריך להתעלם מהצבע של האדם ולהתייחס רק לערך שלו כאדם – כי הערך של הלבנים, מסיבות היסטוריות ומערכתיות, גבוה יותר כיום.

  4. תלמיד

    אני מניח שבארץ זה שונה משאר העולם, הרבה פחות קיצוני..
    חוץ מאימרות ציניות לא נתקלתי במקרה של הפליה, אולי כי אין לי מספיק ניסיון חיים… בכל מקרה רעיון טוב לפוסט נהנתי לקרוא

  5. חמוטל

    גם אני חשבתי ככה, וחייתי ככה. נשים/גברים בכלל לא היה פקטור למשהו, וחשבתי שהפמיניסטיות מגזימות לגמרי ושהמאבק הזה שייך לעבר. תוכיח את עצמך, תעבוד ותפסיק להתבכיין.

    עד שהגיע הילד הראשון.
    ואז, או אז, מצאתי את עצמי לתדהמתי נסחפת כמה עשורים אחורה.
    תסתכלו על הקריטריונים להנחה במעונות, תסתכלו על החופשות של משרד החינוך, תסתכלו על החברה: למי לגיטימי לעבוד חצאי משרות כדי להגיע הביתה לילדים ועל מי מסתכלים מוזר כשהוא רוצה לצאת באור היום הביתה. למי לגיטימי חברתית לקחת ימי מחלה כשהילדים חולים, את מי לא מקבלים לעבודה כיוון שהוא הורה.

    לצערי – הפמיניזם רלוונטי לחלוטין, בעיקר מבחינה חברתית. כל עוד החברה יוצאת מנקודת הנחה שהילדים הם באחריות האמא ואבא טוב "עוזר", כל הנגזרות יהיו מעוותות.

    • רויטל סלומון

      לא כל כך הבנתי – כשאת אומרת "למי לגיטימי לעבוד חצאי משרות" – את מתכוונת לגברים או לנשים? כי אם זה לגיטימי לגברים לעבוד חצי משרה אז זה בסדר?

      • חמוטל

        התכוונתי שמשרות חלקיות עקב הצורך לטפל בילדים יהיו בדרך כלל תפקידי נשים, ולא מקובל שגבר יצמצם היקף משרה לאותו צורך.

        • רויטל סלומון

          חשבתי שלזה התכוונת, רק רציתי לוודא 🙂

          אין לי ספק בכלל שנושא גידול הילדים נופל כברירת מחדל על האמהות – אבל זה לא עניין של (גם) החלטה בין בני הזוג? או שזה משהו שפשוט היה "ברור מאליו" ולא צריך להיאמר?

          • חמוטל

            זה בדיוק השוק כשמגיעים לשם: שזה הרבה יותר מורכב מההחלטה בין בני הזוג.

            המציאות החברתית, מה שמקובל במקומות העבודה, הניתוק בין המציאות של משרד החינוך לבין המציאות של הורים עובדים – כל אלה ועוד, שמים את האמהות במקומות שלא ייאמנו.

          • חמוטל

            דרך אגב, כאן נכנסים למשחק הבדלי סטטוס: זוג שיש לו מספיק כסף יחווה את זה פחות, כי יוכל לעשות אאוט-סורסינג להורות שלו עם מטפלות, בייביסיטריות, חוגים, צהרונים, קייטנות איכות וכו'.

            תודה על הפוסט והדיון. עוררת גם אותי לכתוב
            http://kayamut.blogspot.com/2010/03/blog-post_09.html

  6. […] מחקתי כי רויטל סלומון בכמה שורות אמרה כל מה שבעצם רציתי לומר: קצת מצחיק אותי להתייחס […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>