קוברה קאי עונה 4 – גווני אפור של רוע

פוסט על עונה 4 של Cobra Kai – כולל ספויילרים רבים.

לקח לי הרבה זמן להתחיל לצפות בקוברה קאי, ולקח לי עוד קצת זמן להתחיל ליהנות ממנה. כמו רבים, חשדתי בהתחלה שמדובר בעוד איזו מסחטת כסף שלא מביאה שום דבר מקורי וחדש. אני מודה ומתוודה – סדרת סרטי "קראטה קיד" היא אחד הדברים החביבים עליי משנות השמונים, עם כל המגרעות האיומות שלה, והסרט השלישי שדי החריב את הפרנצ'ייז (אבל יש בו אלמנטים מעניינים ואפלים, ואין על טרי סילבר, שתיכף נדון בו בהרחבה). ועם כל החיבה – בכל זאת מדובר בסרטים שטחיים של שנות השמונים, עם מסר ברור מאליו ועלילה שאין בה כלום חוץ מקיטש. איך הסרטים האלה יכולים בכלל להחזיק סדרה שלמה?

בקלות, מסתבר. אמנם העונות קצרות והפרקים בני חצי שעה פלוס מינוס, אבל אם חופרים מספיק עמוק, היו בסרטי "קראטה קיד" מספיק דמויות משנה שאפשר להזיז למרכז הבמה, וכמובן להכניס פנימה את הדור הצעיר, על כל יתרונותיו וחסרונותיו.

מצד אחד, קוברה קאי מיועדת לילדי שנות השמונים שגדלו על הסרטים, ומצד שני היא גם סדרת נעורים והתבגרות שמציגה נושאים שהסדרות האלה תמיד מציגות – מערכות יחסים בין הנערים והנערות, הורות ובעיות שונות, ענייני מורים ולימודים, ומריבות אלימות בין בנות (מה, אצלכם בבית הספר הבנות לא הלכו מכות בשמלות באמצע מסיבה יוקרתית?).

לא מדובר בסוגה עילית, אבל אחרי ששמים בצד את הציניות, קוברה קאי עושה עבודה נהדרת וכיפית של חיבוק הנוסטלגיה מצד אחד, ויריקה בפרצופה מצד שני. הדמות המעניינת יותר ב-3 העונות הראשונות היא לא זו של דניאל-סאן, אלא דווקא של ג'וני לורנס, אותו ג'וני שדניאל הביס בטורניר בסרט הראשון. קוברה קאי בונה את הדמות של לורנס, שמתקשה למצוא את מקומו במאה ה-21, עם המחשבים והפוליטיקלי קורקט, והילדים החנונים שלא יודעים להתמודד עם קצת אלימות ומשברים. הוא מחוספס, בעייתי וקצת אהבל, אבל הוא לא טמבל כמו שהוא נראה, וקוברה קאי מראה לצופים שהשחור והלבן של "קראטה קיד" היה די בולשיט. דניאל לרוסו לא היה צדיק, ג'וני לורנס לא היה נבלה, ולרוע יש הרבה גוונים של אפור.

בעונה 4, גווני האפור מתערבבים זה בזה בצורה מאוד מבלבלת, שזה די מרשים לסדרה קטנה וחצופה כזו. נשמע אולי קצת מגוחך לדבר על עומק בסדרה כמו קוברה קאי, אבל יוצרי הסדרה מצליחים להכניס קצת מחשבות פילוסופיות, בלי לעשות מזה יותר מדי עניין.

מיהו הבריון?

תמה מעניינת מאוד היא השאלה "מיהו הבריון?". בסדרת הסרטים המקורית, חשבנו שאנחנו יודעים מצוין מי הבריון – ג'וני לורנס, סנסיי ג'ון קריס, טרי סילבר, צ'וזן. אבל עוד לפני הולדתה של קוברה קאי, היה מי שהביא טייק מעניין במיוחד, והודיע חד משמעית שדווקא דניאל לרוסו בכבודו ובעצמו היה הבריון:

עונה 4 ממשיכה את הדיון בשאלה הזו, כשהבן הצעיר במשפחת לרוסו, אנתוני, מתחבר עם חבורת ילדי זין בבית הספר והופך לבריון שמטריד ומכה ילד חדש שהגיע לשם. הבריונות נכפית עליו, לכאורה, על ידי לחץ חברתי, אבל הוא נכנס לתפקיד די בקלות ולוקח לו הרבה זמן להתחרט ולנסות לתקן את צעדיו. זה כמובן די מפתיע, כי תיאורטית הילדים של דניאל מחונכים וטובי לב, וגדלו על ברכי הקראטה הענוג של מיסטר מיאגי (Karate for defense only). אבל תראו, אומרת לנו הסדרה, כל אחד יכול להיות חרא ואין כאן צדיקים. עד שאנתוני מתחיל להבין שהוא לא בסדר, הילד שסובל מהבריונות כבר מוצא את דרכו לדוג'ו הלא-נכון (של ג'ון קריס וטרי סילבר), והופך לבריון אלים בעצמו, בלית ברירה אבל גם בהתלהבות יתרה. הבריונים יצרו בריון שהוא אולי אפילו יותר גרוע.

תת-העלילה הקטנה של Hawk, הלא הוא איליי מוסקוביץ', גם היא מתמקדת בנושא הבריונות. כאן, הנער שהתחיל כילד כאפות, הפך לבריון בעצמו אבל מצא את עצמו מחדש במיאגי-דו, חווה בריונות והתעללות על בשרו, ומאבד לגמרי את הבטחון העצמי שלו. בסופו של דבר, דווקא החבר החנון שלו עוזר לו לחזור לעצמו, ואנחנו למדים שגם החזקים ביותר חווים נפילות קשות וכואבות, ושכל אחד יכול לאכול מכות בשלב כזה או אחר בחייו.

תמימותם של ההורים

בכל הזמן הזה, ההורים לבית לרוסו אפילו לא חושדים שהילד המתוק שלהם מתעלל בילדים אחרים. וזו עוד נקודה מעניינת – הניתוק והתמימות של ההורים, שבמובנים רבים לא מסוגלים לשלוט בילדים שלהם, ואפילו לא חושדים מה צמח להם בבית. כשקוראים להם לבית הספר באיזשהו שלב, הם משוכנעים שהצעיר לבית לרוסו הוא בכלל הקורבן של ההתעללות, ומקבלים את הלם חייהם כשהמנהל שלהם מודיע להם שהילד שלהם הוא-הוא הבריון.

דניאל מנסה בהתחלה ללכת בטוב עם אנתוני, אבל מהר מאוד ברור שהילד זקוק ליד נוקשה, ולמעשה זה מה שמאפס אותו בסופו של דבר. הורות אולד-סקול, זה מה שהילד היה צריך, ולא כל מיני בלבולי מוח על מדיטציה והתנתקות מהאגרסיות שלו.

מיסטר מיאגי לא רלוונטי

טוב, זו קצת הגזמה, כי בכל זאת קוברה קאי היא על קראטה, ודי הרבה ממנו. מה שכן, הסדרה מנתצת את המיתוס הפציפיסטי והמושלם של מיסטר מיאגי. יש עוד סוגים של קראטה, הם עובדים יפה מאוד ואפשר לנצח באמצעותם טורנירים. אפילו הבת של דניאל מבינה את זה, ומתאמנת עם ג'וני לורנס כדי ללמוד טכניקות שאבא שלה לא מכיר.

בכלל, הילדים מנערים את המבוגרים השכם והערב ב"קוברה קאי", ובהרבה מקרים מתווים את הדרך. אפילו ג'וני לורנס מקבל חינוך מחדש בפמיניזם ו-wokeness, מאיזו ציפלונת חמודה שיכולה לפרק את כולכם במכות.

הרוע האולטימטיבי

הרובד הכי מעניין בעונה 4 של קוברה קאי, הוא דיון גלוי וסמוי בנושא רוע, גאולה ומניפולציות. וכאן באה לידי ביטוי נפלא הדמות של טרי סילבר. עם כל המגרעות של הסרט השלישי, טרי סילבר הכניס לשם צדדים מאוד אפלים של ניצול, אלימות, לוחמה פסיכולוגית, שטיפת מוח ומניפולציות בלתי נגמרות. הוא אמנם נעזר בעובדה שיש לו הרבה מאוד כסף, אבל לא הכסף הופך את סילבר לדמות פסיכוטית, אלא היכולת שלו לשלוט בסובבים אותו ולעשות עליהם מניפולציות. בסרט השלישי, הוא הושפל על ידי מיסטר מיאגי, ולא הצליח לזכות בטורניר עם האלוף שלו ושל ג'ון קריס.

אנחנו פוגשים את סילבר כשנראה שהגיע למנוחה ולנחלה. שערו פזור, הוא באמצע מסיבה עם מלא חברים טבעונים, והוא מנסה להאכיל את ג'ון קריס טופו או משהו בסגנון. הוא הפך לאיש נורמלי, שאפילו מתחרט על מעשיו בשנות השמונים, ומסביר אותם בקוקאין ומצוקה. קריס מצליח לשכנע אותו לחזור ולתת לאלימות שלו לפרוץ מחדש.

זה השלב שבו אנחנו חושבים שוואלה, כנראה שהנבל האולטימטיבי של הסדרה הוא באמת עדיין ג'ון קריס. שזה מעניין, כי בסרט השלישי, קריס היה די סמרטוט, עמד לעזוב את הקראטה ולחפש את עצמו במקום אחר, אבל טרי סילבר הרים אותו על הרגליים והבטיח לו רשת דוג'ואים שתשתלט על העיר.

דניאל כמובן מקבל פוסט-טראומה של הלייף כשהוא רואה את טרי סילבר, ומצהיר קבל עם ועדה שמדובר בפסיכופת שיש להתרחק ממנו בכל מחיר. סילבר מנסה להסביר לו שהוא השתנה, וכהרגלו הוא די משכנע. אבל מה קורה שם באמת?

סילבר והקוקו שלו חוזרים לעולם הקראטה, אבל הוא לכאורה תחת השרביט וההנהגה של ג'ון קריס. הדיאלוגים ביניהם מציגים תמונה עכורה ומאוד לא ברורה של טוב ורע, שולט ונשלט, מסובב ומסובב. בסצינות מסוימות, נראה כאילו סילבר באמת השתנה, הפך לכנוע יותר, וג'ון קריס דוחף אותו שוב ושוב אל הצד האפל. במאבקי הכוחות הפנימיים ביניהם, קריס שולף שוב ושוב את הקלף היחידי שיש לו בעצם – הוא זה שהציל את חייו של סילבר בוויאטנם, וסילבר חייב לו חוב שלמעשה לא ניתן לפירעון. לפרקים, זה נראה ממש כמו התעללות נפשית, וסילבר נראה אומלל מאוד בתוך מערכת היחסים הזו, שאליה נגרר כמעט כמי שכפאו שד, והוא אפילו מעורר אמפתיה ורחמים.

לאורך הצפייה, התקשיתי להחליט אם באמת הדברים הם כמו שהם מוצגים, או שמא יש פה איזו מזימה נסתרת. זה לוקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר, סילבר מתגלה במלוא תפארתו המרושעת, האלימה והמניפולטיבית. זה רוע כל כך מזוקק, שכמעט קשה להאמין שהוא קיים. וזה לא רוע שטחי וקריקטוריסטי-משהו כמו בקראטה קיד 3. לא, לא, לא. זה רוע טהור, מורכב, חכם ונחוש. האלימות הברוטלית של סילבר היא לא נקודתית (סצינה באמת די מזעזעת, שבה סילבר מפוצץ במכות את סטינג ריי, חבר בדוג'ו). מדובר במזימה מורכבת, שנועדה להוציא את ג'ון קריס מהתמונה, ולשים את סילבר במרכז הבמה של הקראטה בלוס אנג'לס. מה שנקרא – The long con. לעומת טרי סילבר, ג'ון קריס הוא בסך הכל ערס צעצוע. זה נכון שהרבה דברים השתנו מאז שנות השמונים, מבהירה לנו קוברה קאי, אבל יש דברים שאפשר לסמוך עליהם: בן זונה נשאר בן זונה. למעשה, הוא רק למד איך להיות בן זונה מתוחכם יותר עם השנים (והטופו).

שאפו ענק לתומאס איאן גריפין, שמצליח להציג כאן דמות מעורפלת, חמקמקה ומורכבת מאוד.

קוברה קאי מראה לנו שפאק, שנות השמונים והתמימות שלהן באמת כבר לא איתנו. היא שוברת הרבה מיתוסים וצוחקת לנו בפרצוף של הנוסטלגיה. כולם פגומים ויוצאים אידיוטים בשלב זה או אחר. כולם נאלצים ללמוד דברים חדשים ולהסתגל למציאות אחרת. אין קראטה אחד, אין סנסיי מושלם, ה"טובים" לא תמיד מנצחים, אין ודאות.

בארסנל של לרוסו אין עוד הרבה אפשרויות. מיסטר מיאגי מת מזמן, ועובדתית הוא לא מצליח להנחיל את עקרונות הקראטה שלו, ובטח לא לנצח איתם. הוא מבין שהוא צריך גישה לוחמנית יותר ואולי גם חזרה למקורות הקראטה, ובסוף העונה, אחרי ההפסד בטורניר, הוא שוב מגייס לעזרתו את צ'וזן. אולי מיפן תיפתח הטובה. אולי יש שם עוד סודות קראטה שדניאל לא מכיר. אבל האם זה מה שיעזור לו להתמודד עם התחכום והרשעות של טרי סילבר? נראה בעונה החמישית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>