הלכתי אתמול לאירוע החב"דניקי "משיח בכיכר". הלכתי כי אני לא חושבת שבישראל צריכים להתקיים אירועים בהם יש הפרדה בין גברים לנשים – בוודאי לא במרחב ציבורי (חילוני או דתי, לא משנה). הלכתי כי שופט המחוזי פסק שכל אחד שירצה יוכל להיכנס לאירוע, וכי המארגנים הבטיחו בבית המשפט שההפרדה תהיה וולונטרית. הלכתי כי נמאס לי מההדתה שפושה פה בכל, מזה שיש פה אוטובוסים מופרדים, הרצאות מופרדות, רחובות שבהן לנשים אסור ללכת ועוד שלל המצאות מופרעות שלא באו מסדרה דיסטופית, אלא מתרחשות כאן ועכשיו. לא ציפיתי להיתקל בכזו עוצמה של טמטום, טירוף, אגרסיביות ואלימות.

לא ברור לי איך המשטרה מעזה להפר החלטה של בית המשפט, ולאסור כניסה של כמה עשרות נשים וגברים חילוניים למתחם, בטענה שבאנו לעשות פרובוקציה. המילה פרובוקציה חזרה והושמעה עשרות פעמים באוזניי אתמול בערב – אני, אזרחית מדינת ישראל ותושבת תל אביב, הגעתי לכיכר רבין. לא באתי עם שלטים, מגפונים או מדבקות (וגם אם כן, היתה זו זכותי). לא באתי להפגין. באתי להפגין נוכחות. ועצם היותי נוכחת, ככל הנראה, היווה פרובוקציה. הטיעון המופרך הזה לבדו, מוכיח שהרבה מדי גורמים במדינה הזו, מהמשטרה ועד אחרוני ילדי החרדים גסי הרוח והצווחנים, לא מבינים מה פירוש דמוקרטיה, חופש התנועה וחופש הביטוי, ובטח לא מבינים מה זו באמת פרובוקציה.

המשטרה השקיעה מאמצים רבים בלדחוף כמה אנשים שרק רצו להיכנס למתחם, וגם בלהרביץ לבחורה די קטנה בגודלה ו"למנוע פרובוקציה", אבל לא טרחה להתערב כשגבר עצום ממדים איים פיזית על מישהי אחרת, כשעה לאחר מכן. אלה הם סדרי העדיפויות.

אחרי שלא נתנו לנו להיכנס, עמדנו בחוץ. לא היינו פרובוקציה, היינו פאקינג אטרקציה. החוגגים השתעממו מהר מאוד מהחגיגות, והקיפו אותנו במעגלים צמודים וצפופים במשך שעות. אולי רצו להתפלש באקזוטיקה החילונית שלנו, מי יודע. עם חלקם היו לי שיחות ארוכות ודיונים, במקרים מסוימים אפילו די סימפטיים ומנומסים. אבל רוב הזמן הייתי בעיקר מוקפת בילדים חרדים גסי רוח שקיללו, איימו וצרחו עליי, ובעיקר עיצבן אותם שלא התכוונתי לזוז ממקומי – בלב כיכר רבין, במרחב הציבורי שהם לא רוצים שאהיה בו בכלל. הסברתי לכל מי ששאל שאני לא נגד הדת, אני נגד התנהגות מפלה ונגד הפרת חוק וצו בית משפט. הסברתי להם שאני לא שואלת אותם איפה לעמוד, מה לומר או מה ללבוש. הסברתי להם שאין להם בעלות על היהדות, ושזה בכלל לא רלוונטי אם אני יהודיה או לא. הסברתי להם שהם לא יכולים לקבוע מה אעשה ואיך אתנהג. אף אחד מהם לא שאל לשמי, זה לא עניין אותם. מבחינתם, אני לא אדם שווה ערך. אני פרובוקציה מהלכת, תקלה שיש לטפל בה ולשכנע אותה ללכת בדרך הנכונה. אבל איכשהו, דיברנו. שוחחנו על תחבורה ציבורית בשבת ועל מונדיאל, ובסוף אפילו גם על סוסים (התמונות של טאלו היו להיט).

מעניין היה לראות, שהאנשים המגעילים וגסי הרוח ביותר לא היו החרדים למיניהם, אלא כל מיני חילונים, שבבניקים ושאר מאמינים גדולים באלוהים (אבל לא בתרבות דיבור או בדמוקרטיה) – אנשים מבוגרים, בלי טיפת דרך ארץ או סטייל, נעמדו לי בתוך הפרצוף וצרחו עליי "תראי איך את מתלבשת". הגדילה לעשות אישה מבוגרת, שהסבירה לי בוולגריות שיותר מדי סקס, שהוא בוודאי מנת חלקי על בסיס יומיומי, הוא האשם במצבי העגום; ילדה חרדית אחת ניסתה לפתות אותי לחזור הביתה, "כי שם יש מזגן". הסברתי לנשמה הטהורה שאני לא מדליקה מזגן בבית וחוסכת כך בחשמל ואפילו קצת שומרת על איכות הסביבה; הם נורא רצו לדבר על התועבה שנקראת טלוויזיה, אבל התאכזבו מאוד לגלות שאין לי כזו בבית ושאני רוב הזמן עסוקה בדברים אחרים, כמו לנקות אורוות ולהבריש זנבות. אפילו ראיינו אותי לערוץ 7 – אתר מגוחך, מוטה ועלוב, תיבת תהודה של שקרים, עיוותים ופייק ניוז, שאפילו לקרוא לו "בלוג אזוטרי" זה עלבון לכל מי שאי פעם כתב פוסט.

כאשר הגיע בחור מגודל במיוחד והתחיל לאיים עליי על בחורה שעמדה לידי, אף אחד מהחרדים הנחמדים והמנומסים לא העלה בדעתו להגן על אף אחת מאיתנו או סתם לבקש ממנו ללכת. הם עמדו מהצד והסתכלו, וחזרו לשוחח איתנו רק אחרי שהוא הלך, השפנים. הם קישקשו על כמה שהוא היה נורא ואיום, אולי על סמים, אולי מטורף באופן כללי. "זו לא דרכנו", הם אמרו בהתגוננות אחרי שהוא הסתלק. לא, זו לא דרככם, אין ספק, אבל חלילה שתעשו משהו נגד אלימות והתנהגות ברוטלית. זו גם דרככם, מסתבר – לסובב את הגב כשנוח לכם וכשאתם מפחדים.

עמדתי במשך שעתיים וחצי ושוחחתי עם כל מי שרצה לשוחח איתי. המסכנים האלה לא הבינו על מי הם נפלו – על זו שיש לה תמיד מה להגיד, שמאוד אוהבת להיות זו שאומרת את המילה האחרונה ואין לה בעיה לעשות את זה במשך שעות, גם אם יש מי שחושב שהיא בכלל לא צריכה לדבר.

בזמן הזה, טרחו הילדים וקשרו בלון עם כיתובי משיח לתיק שלי, והדביקו עליי כל מיני סטיקרים. לא שמתי לב כל כך, אבל אחרי שהסתיימו הדיונים, השיחות והצרחות, והלכתי לדרכי, חטפתי מבט מזועזע ממישהי שנקלעה לכיכר במקרה. הסתכלתי וראיתי שבין שאר הסטיקרים, הדביקו עליי גם מדבקת "כהנא צדק". הרגשתי כמו ג'ון מק'ליין בהארלם. הסברתי לאישה הנחמדה איך הגיעה אליי התועבה, ושוחחנו קצרות על המאורעות בכיכר.

בסוף הערב אמרו לי בהערכה "את המפגינה האחרונה" – כי כל השאר כבר הלכו הביתה. ואני בכלל לא באתי להפגין.

הלכתי לכיכר כדי להיות נוכחת. מצאתי את עצמי במרכז מעגל סובב ומתחדש של אנשים שלא מסוגלים להפנים שיש מי שחושב בצורה שונה מהם, ושזה לגיטימי ובסדר. אנשים שבטוחים במאה אחוז שיש להם את כל התשובות, ודרכם, ורק דרכם היא הנכונה. הם נורא רצו להתווכח איתי על דת ועל מקור האנושות ועל אלוהים שלהם, והתאכזבו נורא לגלות שזה לא מעניין אותי ולא בשביל זה באתי. ניסיתי לדבר איתם על דמוקרטיה, שלטון חוק וחופש ביטוי, אבל המושגים האלה לא נכללים בלכסיקון שלהם בכלל. הם לא רלוונטיים ואין להם משמעות. לא יצאתי עם תקווה לשיח ודו-קיום והבנה. עם אנשים כאלה אין על מה לדבר, כי אין להם ספקות ואין להם תהיות. יש להם רק תשובות נחרצות ודרך אחת – ומי שלא הולך בדרך הזו, הוא במקרה הטוב טיפש או משוגע, ובמקרה הגרוע – אין לו זכות קיום.