מונטי פייתון – שלוש שעות של צחוקים, שירים, קללות והנאה צרופה

נסעתי ללונדון כדי לראות את מופע האיחוד של מונטי פייתון. זו היתה הפעם השלישית שלי בלונדון, עיר מדהימה לכל הדעות, ואכתוב עליה בהמשך. אבל קודם כל – חבורת המשוגעים של מונטי פייתון.

יש שיטענו שאני בעצמי משוגעת, על ששפכתי לא מעט כסף בשביל לראות חבורת חטייארים עושים שטויות על הבמה, אבל כידוע, אני לא מאוד מתרגשת ממה שאחרים חושבים, ובעיקר – מונטי פייתון הם חלק מארכיון התרבות הפרטי שלי, כמו סטאר טרק, כוורת, נירוונה, גלאגה וחולית. את ההופעה החיה האחרונה שלהם משנת 1982, Monty Python Live at the Hollywood Bowl, אני מכירה בעל פה, כולל את כל קטעי הווידיאו והאנימציה – והיא מצחיקה ונהדרת, גם עשורים שלמים אחרי שנערכה.

כששמעתי שמונטי פייתון חוזרים לאיחוד קצר, ידעתי שאני הולכת לקנות כרטיסים. לא ידעתי שהכרטיסים ייגמרו בתוך 45 שניות, לא ידעתי שהם יוסיפו עוד מופעים ואחר כך יהיה יותר קל להשיג כרטיס, וגם לא ידעתי שאשלם סכומים מופרכים באתר ספסרות כדי לקנות כרטיס קרוב (יחסית) לבמה – אבל זה מה שקרה. חצי שעה אחר כך גם סגרתי טיסה ומלון. כל זה קרה לפני חצי שנה, ואז נותר לי רק לחכות.

אז חיכיתי. והיה שווה כל רגע וכל שקל, וגם את כל האוויר היבש במטוס והשביתה המזוינת בנתב"ג שתקעה אותי על המסלול בדרך חזרה.

קודם כל, שתי מילים מתעלפות על ה-O2 Arena, המקום שבו נערכות ההופעות. אני מניחה שזה לא יוצא דופן באירופה ובארה"ב, אבל הסדר, הארגון, הניקיון והשקט הכללי הפתיעו אותי מאוד. אני יודעת שזה לא מקום גדול יחסית לאצטדיוני כדורגל, למשל, ובכל זאת – להכניס ולהוציא 20 אלף איש ממקום אחד, באותו זמן, זו משימה מורכבת מאוד. העובדה שמדובר באנשים תרבותיים, מנומסים, שלא נדחפים, לא צועקים ולא נדבקים, כנראה עוזרת לכך. מה שהרשים אותי יותר מהכל, היתה הדרך שבה המקום התפנה מאנשים אחרי שההופעה נגמרה. אמנם היה פקק אנושי, אבל הוא זז די מהר ולא היה דחוק וצפוף. ואיכשהו, באורח נס, שום כבישים לא נסגרו, שום פקקים לא נוצרו ושום אנשים לא חיכו 4 שעות כדי להגיע הביתה. בתוך 10 דקות כבר הייתי על אוטובוס, ו-20 דקות לאחר מכן הייתי במלון. בתור ישראלית, זה היה נראה לי לא פחות ממעשה קסמים ערמומי.

אז איך היה?

מונטי פייתון של 2014 היא עדיין חבורה של אנשים מצחיקים ומופרעים, גסי רוח, שלא דופקים חשבון לאף אחד ואוהבים מאוד את מה שהם עושים. גילם ניכר עליהם, בייחוד על ג'ון קליז – אבל זה לא הפריע להם להרים הפקה מטורפת של שלוש שעות. ובכל זאת, חסרונו של גרהאם צ'אפמן הורגש באופן בולט. אולי בכוונה. זה קצת צבט בלב לאורך כל ההופעה.

spanish

החבורה לא ויתרה על מערכונים קלאסיים שבהם צ'אפמן היה הכוכב, כמו ה-Wizoo Chocolate Company או The Four Yorkshiremen. בשני המערכונים האלה החליף אותו ג'ון קליז. היה לו קצת קשה, לקליז, בכל מיני מובנים. הקול שלו לא יציב, ונראה שבחלק מהמקרים הוא לא לגמרי שם. אבל כשהוא כן שם, הוא מצליח להשחיל את המילה Fucking בצורה מרהיבה בכל משפט שני. אפילו קיבלנו את Albatross האגדי, שהיה קורע בדיוק כמו ב-1982.

albatross

קליז גם היה אחראי לשני פרצי הצחוק הבימתיים היחידים שהיו שם – בהתחלה (בשיר מופרע על למות, בספרדית), ובסוף, במערכון התוכי המת, ביחד עם מייקל פיילין. הקהל, כמובן, הריע בשמחה והתגלגל מצחוק כאשר פיילין נזף בקליז, והזכיר לו ש"האנשים האלה צריכים גם ללכת הביתה היום".

טרי גיליאם היה מצוין בתפקידים המוזרים הרגילים שלו, כולל I've Got Two Legs המצוין והאווילי. טרי ג'ונס ממשיך לגלם נשים צווחניות ומעצבנות בצורה מרשימה, ומייקל פיילין כיכב כהרגלו כטיפוס צבעוני עם נטיות הומואיות, וקיבל בראש יותר מפעם אחת, עם בדיחות מרושעות על תוכנית הטיולים שלו.

nudge

המופע כולל גם צוות רקדנים וזמרים חמודים, והרבה קטעי וידיאו שמסייעים לפייתונים להחליף בגדים ולהתאפר בין מערכון למערכון.

מי שגדל על מונטי פייתון, ייהנה מכל רגע שמעניקה לו חבורת האנשים החינניים האלה – גם מהמערכונים הישנים, שחלקם עודכנו מעט, וגם מהתוספות החדשות והצבעוניות, ששומרות על הרוח הפייתונית ללא בעיה (כולל שני אברי מין גבריים מפלסטיק שמפריחים בועות סבון).

עבור מי שמדקלם בעל פה את מונטי פייתון, יש פה ושם נקודות מאכזבות. למשל, אחד המערכונים האהובים עליי – The Last Supper. התפקיד של האפיפיור מתאים לג'ון קליז היום יותר מאשר אי פעם, אבל משהו בכימייה של המערכון המקורי לא שרד את השנים. נראה שאיידל וקליז רק זורקים רפליקות והתזמון הקומי לא היה מוצלח. גם למה הם בחרו לא לשיר את Sit on my Face, ולהשאיר את זה ללהקה החדשה – לא ברור.

אבל אלה באמת נקודות שוליות. ההופעה היתה מדהימה, שמחה, מטורפת ומרגשת. הכוכב הגדול מכולם, עבורי, היה אריק איידל, שהפגין שוב את יכולותיו המוזיקליות והאנרגטיות, אבל גם את יכולותיו הוורבליות המוטרפות, כולל מערכון שלם שבו הוא מדבר באנגרמות. היה מאוד מאוד חסר לי המערכון Travel Agency, שבו הוא מציג מונולוג בלתי נשכח, וקצת היתה תמוהה בעיני ההחלטה לשים את פיילין ככוכב של I'm A Lumberjack, מערכון-שיר שאיידל מבצע פי מיליון יותר טוב.

idle

נקודת השיא מבחינתי היתה איפשהו באמצע – Bruces' Philosophers Song. אחד המערכונים הכי מצחיקים, שכולל גם שירה בציבור על פילוסופים ובירה. את המילים אני מכירה בעל פה והיה כיף גדול לשיר בלייב, ביחד עם מונטי פייתון, ולא רק מול מסך הטלוויזיה.

המופע הסתיים בשירה אדירה של Always Look on the Bright Side of Life. כלומר, אדירה ככל האפשר עבור קהל בריטי מנומס. הפתיע אותי קצת לראות שהקהל לא משתולל קצת יותר – לאורך כל ההופעה. רובם ישבו בנימוס וצחקו במקומות הנכונים, אבל לא שמעתי דקלומים של רפליקות מהמערכונים ובסך הכל לא היתה השתתפות קהלית מרשימה. עניין של תרבות אחרת, אני מניחה.

מונטי פייתון לא באו לחפף. הם באו לעבוד ולתת לקהל המעריצים סדרה של הופעות אחרונות, איכותיות, מושקעות ומרשימות, בלי שום טיפה של פוליטיקלי קורקט ועם הרבה קללות איכותיות. מדובר בחבורה של מקצוענים, קומיקאים מהשורה הראשונה, שאחראים על התפתחות ההומור של אנשים רבים – והם העניקו לקהל את האיחוד שהיה שווה לחכות לו 32 שנה. היה נהדר, מצחיק, מרגש, נוסטלגי ופשוט כיף גדול – עד השנייה האחרונה. כי ככה זה מונטי פייתון – גם כשהמופע נגמר, הם מצליחים להוציא ממך עוד צחוק אחד קטן:

pissoff

תגובה אחת ל-מונטי פייתון – שלוש שעות של צחוקים, שירים, קללות והנאה צרופה

  1. איילת

    וואוו, תודה על המלים. לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר 🙂 שבתי אתמול משבוע בלונדון, טיול שתוכנן חצי שנה מראש סביב מטרה אחת – המופע של הפייתונים (15/7). מזדהה עם כל מה שכתבת על ההופעה, על הקהל, על ה- O2. מבחינתי המופע היה אחד הארועים שלא יישכחו מלב לעולם – מצחיק, מטורף, מלבב, מרגש עד דמעות (ועוד המון ממים אחרים :-), למרות הקול הדהוי של קליז 🙁 והעובדה שטרי ג'ונס לא זוכר טקסטים בעל פה ;-). דבר אחד שהייתי שמחה אם היו מוסיפים למופע הן כתוביות עם מילות השירים. הכרתי את כולם אמנם, אבל לא את כל המלים זכרתי בעל פה והיה יכול להיות כיף לשיר איתם במהלך המופע.
    https://www.facebook.com/photo.php?v=10152548641864836&l=3671020221852810099
    אגב, הם ממשיכים להתפקע מצחוק במהלך המופע ולהצחיק זה את זה. את הקטע שבו פאלין אומר לקליז שהאנשים האלה עוד צריכים להגיע הביתה, הם שימרו והפכו לחלק מהמופע. במופע שלנו, האורח ב"סלבריטי בלקמייל" היה וורוויק דייוס (השחקן נמוך הקומה). כל כך קיויתי שסטיבן פריי יתארח וכך יתגשמו לי שני חלומות בו זמנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>