שלוש שנים של גוזלים וחיות אחרות

עברו שלוש שנים מאז שהתחלתי להתנדב בבית החולים לחיות בר. אהבתי לטבע ולבעלי חיים אינה דבר חדש, אבל עד שהתחלתי להתנדב, התמחיתי בעיקר בגידול חתולים פושטקים (זן ייחודי שאין שני לו). לפני שלוש שנים, בעודי הולכת לתומי ברחוב חשמונאים בתל אביב, מצאתי ציפור קטנה, יושבת על הכביש, קצת המומה ולא זזה הרבה. לא ממש ידעתי מה לעשות איתה. הלכתי לווטרינר הסמוך, ושם אמרו לי שעדיף לקחת אותה לבית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן.

את הציפור השארתי בתוך קופסת קרטון בשער הספארי, והאמת שעד היום אין לי מושג מה קרה איתה. מה שכן, האירועון הזה הזכיר לי שקראתי על כך שבית החולים מחפש מתנדבים, אז שלחתי מייל ובאתי לראיון. עינת מטלון, אחראית המרפאה בספארי, ואגדת בעלי חיים בפני עצמה, קיבלה אותי וניסתה להפחיד אותי קצת עם סיפורים על עבודה עם עכברים מתים וניקוי קקי בכמויות. זה לא ממש הצליח לה. עוד באותו יום מצאתי את עצמי מנקה תאים של צבי ביצה ומכינה מזון לגוזלי בזים (חתיכות קטנות של עכברים. והרבה).

שעיר מצוי

 

עינת לא באמת ניסתה להפחיד אותי, אלא להבהיר לי את מהות עבודת המתנדבים בבית החולים לחיות בר, שכוללת הרבה פחות ליטוף ציפורים ממה שחושבים. מדובר בהתנדבות לא קלה, מהרבה בחינות, ולא הרבה מחזיקים מעמד לאורך זמן. העבודה כוללת התחייבות ארוכת טווח, הרבה מאוד עבודה פיזית ונקיונות (של קקי בשלל צורות ומרקמים), הכנת מזון (עכברים, חרקים, זחלים חיים ושאר דברים שאנשים אחרים אומרים עליהם "איכס") ותצפיות על בעלי החיים, בניסיון לראות אם הם מגיבים לטיפול, אוכלים כיאות ו/או יכולים להשתחרר כבר. שכן, בסופו של דבר זו המטרה – לטפל בבעלי החיים ולשחרר אותם במהירות האפשרית לטבע.

העונה העמוסה ביותר בבית החולים לחיות בר מתחוללת בימים אלה ממש – עונת הגוזלים. זוהי העונה בה הציפורים מקננות, ומאות גוזלים נטושים, נפולים וחטופים מגיעים לבית החולים, ומקבלים טיפול מסור מהבוקר עד הערב. את הגוזלים מאכילים כל רבע שעה עד שעה (תלוי בסוג ומין הגוזל), מנקים להם את הכלובים, צופים בהתנהגות שלהם ומלמדים אותם לאכול לבד כשמגיע הזמן – תוך הקפדה על מגע מינימלי כדי למנוע החתמה. כשהם מספיק גדולים, מעבירים אותם לכלוב אקלום, בו הם יכולים להתעופף ולמצוא מזון בעצמם. בסופו האידיאלי של התהליך, משחררים את הציפור לטבע. אם נדמה לכם שזה נורא חמוד להאכיל עשרות ציפורים בפינצטה, אתם צודקים. אבל זה גם נורא מעייף. שש שעות של התרוצצות בין כלובים והאכלות בלתי פוסקות, יתישו גם אנשים בעלי כושר גופני מעולה.

גוזלי בזים

בניגוד לכל מיני שמועות זדוניות שכל מיני אידיוטים מפיצים, בבית החולים לחיות בר מקבלים כל גוזל שצריך טיפול, ולא ממיתים שום סוג של ציפור – גם אם מדובר ביונת בית, שהיא בכלל לא חיית בר. כל ציפור מקבלת טיפול מסור עד השחרור או עד שנמצא לה פתרון אחר (למשל, העברה למגדלי יונים ושאר גורמים שיש איתם שיתופי פעולה).

למדתי המון על טבע ובעלי חיים במהלך ההתנדבות, ובכל שבוע אני לומדת משהו חדש – על אנטומיה של ציפורים, העדפות המזון של צבי ביצה או מידת הכאב שיכול לגרום לי ביס של דרור מצוי.

למדתי שכמעט כל חיית בר היא חיה מסוכנת בפוטנציה – בייחוד כשהיא נמצאת במצב של עקה ושבי – והיא תעשה הכל כדי להשתחרר ולברוח, גם אם זה אומר שהיא תמות שם בחוץ.

למדתי שלמרות כל המחקר, המדע וההבנה, אנחנו לא תחליף לטבע, לאמא או לאמא טבע. המצב האידיאלי הוא זה שבו אנחנו רק מסתכלים, ולא מתערבים.

למדתי שגוזלים של ינשופים הם יצורים חמודים בצורה בלתי אפשרית, שגוזלי בולבולים, סנוניות ועורבים הם מקסימים וכיף לגדל אותם, ואילו קוקיות מתחרות בעוז עם יונים על התואר "הציפור הכי מעצבנת ביקום".

גוזל בולבול

למדתי שאנחנו גורמים נזקים בלתי הפיכים לטבע. למעשה, רוב החיות שמגיעות לבית החולים לחיות בר, מגיעות בגלל בני האדם – ירי, הרעלות, התחשמלות ודריסה.

למדתי להתמודד עם הפרדוקס הכי מוזר שנתקלתי בו – מצד אחד, העבודה עם בעלי החיים גרמה לי להתעניין עוד יותר בהתנהגות שלהם בטבע – בעיקר חרקים וציפורים, גם כאלה שבעבר גרמו לי לרדוף אחריהם עם מטאטא. התהליך הזה הוביל לחמלה מוגברת כלפי בעלי חיים, ואני משתדלת לחסל פחות יצורים חיים בלי סיבה – כך שעשים וחשופיות מוצאים אחר כבוד ובעדינות מהבית. ומצד שני, המפגש היומיומי עם מוות של יצורים חיים (לפעמים גם כאלה שטיפלתי בהם חודשים), מעניק חישול מסוים והבנה שלא תמיד יש מה לעשות, שהמוות הוא שם, הוא חלק מהחיים ו-Valar morghulis.

ולמדתי שלא משנה כמה פעמים אני אראה את אותה ציפור נפוצה (או "פושטית"), לא משנה כמה פעמים הצופית תבוא ותצייץ ליד החלון שלי, לא משנה כמה גוזלי סנוניות אשחרר לחופשי, כמה דבורי עץ יבואו לבקר בפרחי הלנטנה שליד ביתי וכמה צרחות של עורבנים יעשו לי חור בראש – הטבע ובעלי החיים ימשיכו להיראות לי קסומים, מרתקים ומרהיבים, וגוזלי בולבולים ימשיכו לגרום לי לחיוכים בלתי נשלטים.

3 תגובות ל-“שלוש שנים של גוזלים וחיות אחרות

  1. רבקה

    גם הכתבה (הפוסט) וגם התמונות – מקצועי ויפה. ישר העברתי למשפחתי (שלי) וחברים אחרים, כדי לתת להם עוד זוית של ההתנדבות בספארי. תודה.
    גם את הכתבה בעיתון של יום העצמאות קראתי ונהיניתי.

  2. אבא שלי מתנדב בבית החולים לחיות בר כבר שנתיים, מאז שהוא יצא לפנסיה. הוא נהנה מכל רגע. הוא גם מספר על הינשופים המדהימים והמתוקים, וגם על הציפורים הכי מאוסות עליו: השקנאים.

    כבר הייתי איתו בסיורים שערכו למתנדבים בשנתיים האחרונות, וגם נהניתי מכל רגע. אם רק הייתי קצת יותר בכושר, הייתי מצטרף לשם בשמחה.

    בינתיים, לפני שנה בערך, זוגתי ואני מצאנו עטלפת פירות פתוחה בשכונה שלנו, והעברנו אותה לטיפול המסור של בית החולים. אנשים טובים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>