מבחינת צבע ורעש תקשורתי, הסיפור של איקיוטק הוא קלאסיקה עבור העיתונות הישראלית – חברה מפוקפקת שהחליפה כבר כמה שמות, גביית כספים על חובות מסתוריים, כל נושא התוכן הסלולרי הידוע לשמצה והרבה פייסבוק של אנשים זועמים, שקיבלו מכתבים מפחידים הביתה.

אם לא קראתם או שמעתם, הנה התקציר: חברה בשם איקיוטק (Iqtech) שלחה בימים האחרונים אלפי מכתבי גבייה מאיימים ללקוחות לכאורה שלה. בין הלקוחות, אגב, ילדים בני שנתיים ואנשים שבכלל לא זוכרים שאי פעם נרשמו לשירותי החברה, שעוסקת בתחום התוכן הסלולרי (ככל הנראה, מהסוג שרק המוות משחרר ממנו). על פי המכתבים שאפשר לראות בקבוצת הפייסבוק הזועמת, מדובר בחובות שהצטברו משנת 2006, ובחלק מהמקרים הגיעו גם לכ-3,000 שקל. חלק קטן מהמאוימים שילמו את החוב, אבל רבים הרגישו שמדובר בשיטת מצליח, שאולי בכלל לא היה ולא נברא החוב, ושכדאי לבחון את העניין לעומק.

הסיפור זכה לחשיפה בתוכנית של אורלי וגיא, ב-NRG ובגלי צה"ל, וגם לכתבה ארוכה בוויינט, מאת מירב קריסטל.

סליחה. לא כתבה. ראיון עם בעל החברה, בן אופק.

ראיון רני-רהבי לגמרי, למעשה, כיוון שמדובר באחד ממפגני העיתונאות המבזים ביותר של הזמן האחרון (וזה די קשה, עם התחרות העזה שיש בתחום). במקום לכתוב כתבה רצינית, לבצע בדיקת עובדות ולהאיר ולהבהיר את המאבק הצרכני המעניין הזה, בחרה קריסטל בשיטה הנוחה ביותר – לראיין את בעל החברה, לראיין שניים וחצי עורכי דין, לצטט אנשים מפייסבוק וזהו. אפס עבודה עיתונאית. פיסת האשפה הזו בוויינט נפתחת במילים: "החלטנו לעשות סדר בעקבות זרם המכתבים שמגיע לצרכנים ברחבי הארץ בימים אלה". לא ברור על איזה סדר מדובר, שכן הרבה עובדות אין בכתבה – רק שמועות, צילומי מסך מפייסבוק ושלל ציטוטים של בעל חברה שמאיים בתביעות, גביות ולשון הרע. רוצים דוגמא? בבקשה. מתוך ה"כתבה":

היו פרסומים שיש לך רישום פלילי ושהשתמשת בסלבריטאים כדי לקדם את עסקייך ללא רשותם.

"אין לי שום תיק במשטרה. השתמשו בסכסוך משפחתי נגדי וכל אחד מהשחקנים המדוברים עבד אצלי ויש לי את ההוכחות לכך".

חלילה שכתבת בוויינט תלך לבדוק אם יש או אין לאיש רישום פלילי (ב"מעריב" כתבו ששמו בעבר היה "יניב בן שושן"). חלילה שתחפש מידע או מקור לנושא הסלבריטאים. לא. היא פשוט תשאל את המרואיין. הוא יכחיש. זהו. אפשר להמשיך הלאה.

עוד דוגמא:

מה זו בכלל החברה הזו? הסיפור של איקיוטק בגילגוליה השונים החל ב-2004, אז בן אופק הקים את המרכז לאודישנים תחת השם "במרום הפקות 2004 בע"מ", שהיה לה גם גלגול קודם כ"במרום הפקות בע"מ". הוא פנה לחברות הפקה שהחלו לקיים אודישנים במרכז וביקש מהן את לו"ז מבחני הבד שלהם. או אז הוא פנה לצרכנים שמעוניינים להגיע לאודישנים לפרסומות, תוכניות וסרטים וביקש מהם 7 שקלים להודעת סמס וכיום: 20 שקל בחודש לרוב דרך חשבון הסלולר ולעיתים דרך כרטיס אשראי. התמורה: גישה חופשית למאגר האודישנים של ישראל.

מה קרה לחברות הקודמות? למה היה מעבר מחברה בע"מ לחברה בע"מ? האם החוב לכאורה של הלקוחות הוא לחברות הקודמות? האם מותר בכלל להעביר חובות בצורה כזו? איך אנשים באמת נרשמו לשירות? האם ההליך היה תקין? מה לגבי הטענות הרבות שילדים נרשמו לשירות ללא כל בדיקת זהות?

כלום. אפס. זיפ. שום בדיקה, חקירה, חיפוש מסמכים או חיפוש בגוגל. רק שאלות לבעל החברה וקבלת התשובות שלו כמות שהן, מבלי לבצע את התפקיד שלשמו התקשורת נולדה – לספק מידע אמיתי ונכון לציבור, לבדוק עובדות ולהציג את הסיפור בצורה יסודית.

בראיון מובאת גם הדוגמא של התביעה הייצוגית, שהגיש לקוח נגד "במרום" וגם נגד פלאפון וסלקום, בטענה שלא נרשם לשירותים ושהכסף נגבה ממנו שלא כחוק. התביעה נדחתה והתובע הוצג כשקרן, פחות או יותר. דוגמא מעניינת, ללא ספק, אבל חיפוש מחופף ביותר בגוגל, מוצא גם פסק דין הפוך (בתביעה רגילה, לא ייצוגית), בו מואשמת חברת "במרום הפקות" בגביית כספים שלא כדין באמצעות הסלולר, מלקוח שבתו בת ה-7 נרשמה לשירות ללא ידיעתו. חברת "במרום" טענה כי בוצעה הרשמה ונשלחה סיסמא, אבל לא הציגה שום ראיות לכך. לא רק זה, השופטת גם מביעה תמיהה על כך שתוך פחות מדקה המשתמש כבר מזין את הסיסמא שנשלחה לטלפון שלו ומספיק לקרוא גם את תנאי השימוש. יש עוד נושאים המכוסים בפסק הדין, כמו העובדה שהנרשמת היתה קטינה, שמדובר בעסקה במסמך חסר ושהחיובים הוצנעו וכמעט הוסתרו בחשבון הטלפון החודשי של אורנג'. "במרום" חטפו 3,000 ש"ח בתביעה הזו. קצת אירוני, כי זה בערך הסכום שהם תובעים מכל ה"לקוחות" שלהם בימים אלה ממש.

וכמובן, בראיון אין שום אזכור לכך שאנשים רבים הגישו תלונה על הונאה נגד בן אופק והחברה שלו – בתל אביב ובראשון לציון, וכי המועצה לצרכנות גם כן בוחנת את העניין.

הראיון העלוב הזה, ביחד עם כתבה של טכנאי מזגנים מתבכיינים, מייצגים נאמנה את הפרצוף הרופס של וויינט והעיתונות בישראל – מעט עובדות לא בדוקות והרבה ציטוטים צבעוניים. ככה לא חושפים שום דבר, לא מרגיזים שום טייקון ומצליחים לדחוף עוד קצת תוכן שיווקי בפלטפורמה מפרגנת ולא מסוכנת. וכך, כלב השמירה של הדמוקרטיה הופך לאוגר השמנמן של המפרסמים.