גם לפני שש או שבע שנים היה ברור שבשלב כלשהו אפסיק להיות שכירה ואקים חברה משלי. היה ברור, אבל לקח קצת זמן והמתנה לתזמון המתאים, שהגיע בדיוק כשהבנתי שהדרך שמתווים אחרים – אינה טובה לי.

וכך, לפני חמש שנים, ניגשתי לרשויות המס הישראליות ופתחתי את The Shark Lady. התוכנית העסקית, שתוכננה לפרטי פרטים ("חברה לניהול תוכן! זה מה שאני רוצה לעשות!"), נתקלה מהר מאוד ביצור המשונה הזה שנקרא "מציאות", ומהר מאוד הבנתי שמי שרוצה לשרוד בעולם העסקי-אינטרנטי, כדאי לו שיהיה גמיש כמו נדיה קומנצ'י. השינויים והאתגרים לא נגמרים אף פעם, וגם היום, חמש שנים אחרי, אני מספרת לכל מי שרוצה לשמוע, ש"כל יום לומדים משהו חדש". ואולי יותר מדויק – "כל יום עושים משהו חדש".

לאחר שגיליתי את העולם המופלא של הקוד הפתוח (וגם הקמתי לעצמי אתר מכוער להפליא בדרופל, שאינו עוד בין החיים, שכן הוא הוחלף באופן ראוי בוורדפרס מהמם), המיקוד של החברה עבר אל הזירה המוכרת לי עוד מתחילת שנות ה-90 – פיתוח אתרי אינטרנט. נדמה שרק לפני חמש דקות עוד פיתחתי אתרים בנוטפד ושמתי בהם הרבה גיפים של גולגולות מסתובבות, ולפתע מצאתי את עצמי מקשקשת ב-php ומסבירה ללקוחות למה וורדפרס זה דבר נהדר. היא באמת דבר נהדר, וורדפרס, במיוחד למי שמכיר את השיטות בהן נבנו אתרים בתחילת הדרך.

אבל לא רק את וורדפרס למדתי להכיר בשנים האלה. השיעורים, מעניינים וגם מכאיבים, מגיעים מכל הכיוונים. למדתי להכיר את התרבות העסקית הישראלית במלוא תפארתה הכעורה; למדתי על קמצנותם של עשירים; למדתי לדרוש מקדמות ותנאים נוספים, כי אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך הדרך; למדתי שזה מאוד כיף שהלקוחות משוויצים בתוצר הסופי וממליצים עלייך בכל פה; למדתי שזה קצת פחות כיף לקבל שיחות הזויות מאנשים משועממים ב-10 בלילה (בחיאת, זה אתר וורדפרס. אי אפשר לדבר על זה ב-9 בבוקר, אחרי הקפה?); למדתי על חשיבותו של הקפה; למדתי להתנהל עם הכסף שלי בצורה הרבה יותר חכמה וזהירה; למדתי לא להתבייש להציע את השירותים שלי למי שנראה שצריך אותם, ולמדתי שעדיף לעשות פחות פרויקטים עבור תמורה הולמת, מאשר הרבה פרויקטים בהפסד; למדתי שבעסקים אין חברים ואין "יהיה בסדר", ולמדתי לוותר על לקוחות פוטנציאליים שלא מסוגלים להבין את זה.

למדתי להגיד "לא" בלי לפחד.

למדתי לחיות עם חוסר הוודאות הכלכלית. למדתי להגן על עצמי מחוסר הוודאות, כמה שאפשר. למדתי איך לעמוד על שלי ולא להתפשר היכן שלא צריך. למדתי גם להתנצל ולתקן טעויות מביכות, כשהן קורות. למדתי להילחם ולהוקיע בקול רם (ופוסטים בבלוג) תופעות של שרלטנות וחוסר מקצועיות בתחום העיסוק שלי.

למדתי ליהנות מהזמן החופשי, וגם מהתקופות המטורפות, בהן אין זמן אפילו לאכול. למדתי לנהל את הזמן והמחירים שלי נכון, כדי שיהיה לי את הכסף והזמן להשקיע בתחביבים ובעיסוקים שאני אוהבת.

זה לא קל להיות עצמאית. זה לפעמים מתיש, מלחיץ, שוחק וכותש. זה לא ודאי, זה דורש הרבה התאמות ויכולת לחיות במציאות בלתי קבועה בעליל של Feast or famine. זה דורש בליעת הרבה צפרדעים (וצפייה בהרבה עורבנים, שזה דווקא סבבה), וזה גם דורש שליטה בפיוזים הקצרים והעצבניים שליוו אותי כל השנים.

זה לא קל. יש תקופות של מתח, עצבים וייאוש שאי אפשר לתאר. זה לא קל, אבל לא אחליף את זה תמורת שום הון שבעולם. רוב האנשים שאני מכירה לא מבינים איך אפשר לחיות ככה, עם כל האחריות. אני לא רואה שום דרך אחרת. החופש להחליט, לבחור, לעסוק רק בדברים שמעניינים אותי ולנהל את הזמן שלי כרצוני הוא מתנה שאין לה מחיר, אין לה תחליף ואין לה מתחרים.

The Shark Lady מגיעה לשנתה החמישית כשהיא מתמקדת בפיתוח אתרים ותוכן, אבל לא רק. בין שלל עיסוקיי השונים, אני גם מעבירה שיעורים פרטיים והרצאות בתחום המחשבים והאינטרנט, מנהלת מספר לא קטן של אתרים ובלוגים בתחומים שונים, עוסקת בקידום אתרים באמצעות תוכן ומאכילה גוזלים בבית החולים לחיות בר (ללא תשלום!).

התוכנית העסקית לשנה השישית כוללת, בשלב זה, בעיקר ארוחת בוקר וכוס קפה.

שבת שלום!