ממשקי מחשב בסרטים תמיד היו מקור ללעג ולדאחקות – במיוחד בשנות ה-90.

אפשר לומר שזה מוצדק. הרי הקשר בין הממשקים המופרזים והצבעוניים, למציאות האפורה של ה-DOS וחלונות 3.1, היה מקרי בהחלט.

אבל ממשקי המחשב בסרטים לא נועדו לתאר מציאות. הם נועדו לתאר פנטזיה.

הפוסט הזה, שמקורו בשרשור ב-X, מתבשל אצלי כבר מלא זמן. העניין הוא שיש פה מורכבויות והרבה ממשקים שאני רוצה לדבר עליהם, וזה מתאים יותר לאיזו תזה מאשר לשרשור.

אז חיכיתי ודחיתי, ופתאום עלה לי בראש, שיש קלוד קוד, אז למה לא לייצר עזרים ויזואליים. וככה יצרתי איתו אמולטור לממשקים לממשקים של הסרטים Hackers, איש ההרס ו-The Net. חייבת לומר שהוא עשה עבודה מדהימה, והיה לי ממש כיף ליצור את זה.

בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, האינטרנט רק התחילה להיכנס לחיים של כולנו. לא לכולם היה מחשב בבית, וגם אם היה, לעתים הוא שימש בתור איזה רהיט אקסטרה, שמדליקים אותו מדי פעם, ואחר כך מכסים בפלסטיק, שלא יצבור אבק.

המחשב היה פיסת טכנולוגיה אפורה, מרוחקת, לא מגניבה. אבל יוצרי הסרטים, כמו Hackers, כבר הבינו את פוטנציאל העוצמה הגלום בו.

באמצעות המחשב, יכול נער קצת ביישן וקצת דחוי, לשבת בחדר החשוך שלו ולפרוץ למחשב של איזה בנק באיידהו. הוא יכול להשפיע על המציאות האישית שלו ולשנות ציונים במערכת המחשוב של בית הספר. הוא יכול לנקום במי שרודף אותו והוא יכול להציל את העולם.

הממשקים בסרטים נועדו לשדר עוצמה, מהירות, סודיות, אקזוטיות – וזה לא יכול לקרות עם שורת פקודה של דוס.

רוב האנשים ב-1995 (וגם היום, בואו) לא באמת ידעו איך נראית מערכת מבוססת UNIX או DOS, אז היוצרים עיצבו את הממשק כחלק מהתפאורה, ככלי סינמטי: למשל, כשהאקר עובד על מחשב,

הוא לא סתם מקליד. הוא "רואה" את הרשת, מבין את הקרביים של המחשב. מה שאתם רואים על המסך, זה בעצם מה שההאקר רואה אצלו במוח.

זו אידיליה של שליטה בטכנולוגיה, כמעט קסם. ובאמת, הממשק בסרטים ה"ממוחשבים" של הניינטיז, הוא חלק אינטגרלי מהסרט, מהפנטזיה ומהעלילה – ולא חלק אורגני מהמחשב.

תחשבו על זה שנייה. איך "מראים" וירוס מחשב? איך נראה "מאגר מידע"? איך נראה "מרחב הסייבר"? הקולנוע היה צריך להמציא שפה חזותית לדברים שלא הייתה להם צורה פיזית, להמחיש את המופשט, ובכל סרט בחרו בדרך אחרת לעשות כן.

למשל, Demolition Man.

הממשקים ב-Demolition Man נראים "עתידניים" רק על פני השטח. הם כוללים מסכים שטוחים, אנימציות בסיסיות מאוד, פידבק קולי ממוחשב – אבל בפועל מדובר בעיצוב מאוד גס, אפילו פרימיטיבי מבחינת מורכבות ויזואלית.

הם לא רק גסים ושטוחים, הם במובהק לעגניים.

הם חלק מהסאטירה של הסרט על העתיד הסטרילי, נטול הנשמה, הקונפורמיסטי והמטומטם.

כשפשע מתרחש – לראשונה זה עשרות שנים – המערכת לא מזהה אותו בתור "רצח", אלא מציגה הודעה דרמטית, מגוחכת כמעט: Murder… Death… Kill. היא מתייחסת למפעילים שלה כמו ילדים קטנים.

ב-Hackers הלכו חזק על הכיוון הפסיכדלי. לא ניסו להציג את הממשק כפי שהוא נראה, אלא כפי שהוא מרגיש.

הפילוסופיה של הסרט היא שהאקינג הוא לא פעולה טכנית, אלא ביטוי עצמי. ההאקרים הם לא "חנונים", אלא גיבורי תרבות-נגד, פאנקיסטים של העידן הדיגיטלי.

הממשקים שלהם משקפים את זה.

(איזה פאקינג שוט מושלם זה).

הממשקים הם כאוטיים, צבעוניים, אקספרסיביים ומרדניים.

כשהאקרים "גולשים" ברשת, הם לא רואים טקסט, אלא נופים אורבניים תלת-ממדיים. קבצים הם גורדי שחקים, מערכות אבטחה הן קירות זוהרים. המרחב הקיברנטי הוא מקום שאפשר לטייל בו, כמעט פיזית.

ב-The Net, סרט קצת נשכח משנות התשעים, עם סנדרה בולוק, ממשקי המחשב מעוצבים עם המון צבע, פונטים בולטים ואינפנטיליזציה מוחלטת.

הצבעוניות הילדותית הזו היא מנגנון נרטיבי: הדרך של הסרט להראות שהרשת הופכת להיות חלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלנו, שאנחנו כבר לא חושדים בה.

לא צריך מסך שחור עם קוד ירוק בשביל להידרס על ידי המערכת – את צריכה רק ללחוץ על אייקון של פיצה או להיכנס לצ'אט עם זרים שמיוצגים על ידי אוואטרים צבעוניים.

ב"פארק היורה", אוהבים לצחוק על כך שלקס צווחת "זו מערכת יוניקס! אני מכירה את זה!", ואז נכנסת לממשק גרפי שנדמה שהקשר בינו ובין יוניקס מקרי בהחלט.

צחוקים, כי הממשק הזה מבוסס על FSN, תוכנת ניווט תלת ממדית אמיתית למערכות UNIX של SGI, שהציגה את מערכת הקבצים כמרחב שאפשר לנווט בו.

מה לעשות, אי אפשר לבנות מתח קולנועי כשילדה מקלידה cd /park/security/doors ומחפשת הרשאות גישה. הצופה חייב לראות את המרוץ נגד הזמן.

האירוניה היא, שהממשק מבטיח שליטה בעולם מורכב, בזמן שהפארק כולו הוא אנדרטה לכישלון של בני אדם שמנסים לשלוט במערכת מורכבת באמת.

הממשק של פארק היורה הוא לא רק פנטזיה של מחשוב ידידותי. הוא גם מטאפורה לאשליית השליטה הטכנולוגית: אנחנו חושבים שאם נצליח להציג מערכת מורכבת בצורה ברורה ונוחה, נצליח גם לשלוט בה.

אבל ממשק נוח אינו תחליף להבנה, ותחושת שליטה אינה שליטה אמיתית.

ואי אפשר לדבר על ממשקי מחשב בשנות ה-90 בלי להזכיר את המטריקס.

יוצרות הסרט האיקוני הבינו שבעולם שבו בני האדם כלואים בתוך סימולציה שכולה ממשק גרפי אחד גדול, צבעוני, משכנע ו"ידידותי למשתמש"', המרד לא יכול להיראות כמו משחק וידאו. כדי להילחם במערכת, צריך להפשיט אותה מהגרפיקה שלה.

המטריקס שונה בצורה בולטת מהגישה של סרטי הניינטיז לממשקי מחשב.

בסצנות הפתיחה, על המחשב של ניאו, אנחנו אשכרה רואים שורות פקודה, טרמינלים אמיתיים וכלים מהעולם האמיתי. וכשעוברים לעולם האמיתי, לספינה נבוכדנצר, המסכים חוזרים אחורה בזמן: מוניטורים כהים, מקלדות מגושמות, וגשם אינסופי של קוד ירוק ומונוכרומטי.

אין כאן אייקונים מחייכים, אין ערים תלת-ממדיות ואין סמיילים. במטריקס, הממשק הוא השקר. הוא הכלא. כשסייפר מסתכל על המסכים המלאים בקוד ירוק ואומר לניו: "אני כבר אפילו לא רואה את הקוד. כל מה שאני רואה זה בלונדינית, ברונטית, ג'ינג'ית", הסרט אומר לנו שהקוסם האמיתי לא צריך ממשק. הוא קורא את הקרביים של המכונה ישירות. הוא רואה את הקוד.

המטריקס לוקח את הפנטזיה הקולנועית של שליטה בטכנולוגיה והופך אותה על ראשה. במקום שהמחשב יהיה כלי שבאמצעותו אנחנו שולטים בעולם, העולם עצמו מתגלה כמערכת שמפעילה אותנו.

וכך, ממשקי המחשב בסרטים לא נועדו להראות לנו איך משתמשים במחשב, הם ממחישים את היחסים שלנו עם טכנולוגיה רבת עוצמה בתחילת דרכה.

יוצרי הסרטים ראו את הכוח ואת הסכנות ממש מההתחלה – הפגיעה בפרטיות, היכולת של אדם בודד וכועס לעשות המון נזק, הכשלים שיכולים להפיל מערכות ששומרות עלינו, והכוח של הטכנולוגיה לשעבד אותנו.

וזה היופי של ממשקי המחשב בסרטים. הם כאן כדי לספר סיפור, לצייר פנטזיה, ולגרום לנו לחשוב איך אנחנו תופסים את הטכנולוגיה ואיך היא תופסת אותנו.

מוזמנים לשחק קצת בממשקי הפנטזיה מהסרטים.