ב-"אוואטר" זה עוד היה די מגניב, וכמעט חדשני. זה גם עבד לא רע, העניק ערך מוסף לסרט ויצר חוויה מעניינת וייחודית.

אבל אז, כמו שקורה תמיד, כולם החליטו לרכוב על גל התלת-מימד, וכל סרט שני יצא בגירסת 3D. ברבים מהמקרים, ממש ללא הצדקה. ויותר גרוע – כרטיס לסרט בתלת מימד עולה יותר, והחוויה, בהרבה מקרים מפוקפקת למדי – או שאין סיבה בכלל לתלת מימד וזה נורא מאולץ, או שהתרגום יושב במקומות מוזרים במיוחד ומפריע לראות את הסרט, או שהמשקפיים דפוקים, או שסתם רואים מטושטש.

וזה עוד מבלי לומר דבר על המשקפיים המטונפים והשרוטים שעוברות מיד ליד, מאף לאף ומעור לעור – בלי שמנקים אותם, מחטאים אותם או אפילו מעבירים עליהם איזה סמרטוט ייצוגי. גועל נפש.

חובשי משקפיים אופטיות יוכלו להעיד שהסבל גדול במיוחד – ככל הנראה, משקפי תלת מימד בקולנוע לא נועדו למי שכבר יש לו ממילא משקפיים, והם תמיד לא יושבים טוב ומציקים לאורך כל הסרט.

למעשה, אנחנו זוכים בכרטיס קולנוע יקר יותר ובחוויה שאין בה כמעט ערך מוסף אחרי הגימיק הראשוני.

וכך, לאחר כמה נסיונות מעצבנים ולא כיפיים בכלל, החלטתי שאני לא הולכת יותר לסרטים בתלת מימד. אם יש גירסה דו-מימדית – אבחר בה. אם אין – אוותר על הסרט, אפילו אם זה סרט שממש בא לי לראות. האמת, סרט שמציע רק גירסת תלת מימד מיד כבר מעורר בי חשד בנוגע לאיכותו. גימיק זה כמו בושם – לא עוזר שמשפריצים אותו על מי שמסריח.

מסתבר, שאני לא היחידה שחושבת ש-3D מיצה את עצמו. הנה, גם קוני הכרטיסים, האנליסטים ו-וול סטריט חושבים אותו הדבר: "נתוני המכירות מראים כי יימכרו יותר כרטיסים להצגות הרגילות של 'קונג פו פנדה 2', מאשר להצגות התלת-מימד. למעשה, רק 36% בחרו עד כה לצפות בגירסת ה-3D של הסרט".

תנו לנו סרטים שטוחים. תודה.