הרבה לפני שקן אולסן הכריז באופן חד משמעי שאין סיבה לאנשים פרטיים להחזיק מחשב בבית, עלתה התהייה הזו בארצנו הקטנה. עיתון "דבר", שנת 1969, שואל בכותרת בולטת – "מחשבים אלקטרוניים – למי זה נחוץ"?
103 מחשבים שלמים היו בישראל ב-1969, אבל כבר אז ידעו להחתים את מקצוע התכנות כיהודי. למה? לא ברור, אבל אם "דבר" אמרו, הם בטח יודעים. ציטוט די נועז לזמנו מספק כאן אהרן גרץ, היועץ לאוטומציה במשרד האוצר. לדבריו, המחשבים עשויים להשפיע על כל שטחי החיים, כולל כלכלה, רוח וחברה.
אם חופרים עוד קצת בארכיון העיתונות היהודית, אפשר למצוא כתבות גם מתחילת שנות ה-60, כולל ניתוחים כלכליים (הוצאה שנתית של 150 מיליון לירות על מחשבים! טירוף!), ביקורת על האיכות הירודה של כוח האדם שעוסק במחשבים בארץ וכו'.
אבל באמת, עזבו אתכם. מחשבים. בחיאת. זה לא יתפוס בחיים.
כשהמחשב הראשון מארה"ב נקנה על ידי צה"ל (אז עוד לא הומצאה המחלה מחשב, והמכשיר נקרא "מוח"), אורי אבנרי (אז עורך "העולם הזה") כעס מאוד על בזבוז הכסף, וכתב מאמר ביקורת חוצב להבות, עם הכותרת "מוח יש, שכל אין".
אגב, המאמר שהבאת מאוד בעד מחשבים, כך לפחות התרשמתי.
כן, ברור שבעד. זו רק אני עם הסקפטיות שלי בסוף.