עד היום לא שמעתי את שמעה של קת'רין רוסמן, כתבת בתחום הטכנולוגיה והתרבות הפופולרית (Whatever the fuck that means) של הוול-סטריט ג'ורנל. סביר מאוד להניח שלא ייצא לי לקרוא עוד טורים בכייניים שלה, אבל הפעם יש לי מה לומר.
קוטרים ובכיינים זה דבר די מתועב, והם נפוצים במיוחד בעולם התקשורת. בכלל, התקשורת אוהבת מאוד להאשים "תופעות" בבעיות החברה הכלליות, גם אם התופעות הללו הן נייטרליות מעצם קיומן.
אכלו לי, שתו לי, בלעו לי, מצצו לי – במרבית המקרים לא מדובר בקיפוח או בבעיה אמיתית, אלא בתירוצים עלובים, התחמקות מהמציאות וצורך עז באמפתיה מכל אדם זר ועז שעוברת ברחוב.
וזה גם המקרה של רוסמן, שמייבבת, בטור שפג תוקפו כבר ב-1998, על כך שטוויטר אוכל לה את החיים. בשפה רפה מאוד, היא איכשהו מצליחה להודות שככל הנראה, אולי, בפינות, האשמה היא בה, אבל בסופו של דבר היא בעיקר אומרת: "אני לא באמת כאן, עם האנשים שמסביבי, כי אני שקועה בפייסבוק ובשטויות שלי, וזה רק יחמיר ככל שהטכנולוגיה תשתכלל".
במילים אחרות, רוסמן טוענת שהטכנלוגיה אשמה. כמו שהספרים אשמים בכל הרעות החולות הקיימות, המוזיקה אשמה בהשחתת הנוער, משחקי המחשב אשמים באלימות, וטוויטר אשם בכך שאנשים כבר לא מדברים אחד עם השני בפגישות, אלא מצייצים על זה שהם יושבים בפגישה ושותים קפה, וגם (כמובן) מקפידים לעדכן את פורסקוור במיקום שלהם. כי זה יותר חשוב, איכשהו, מלשוחח עם האדם שאיתכם.
זו לא אשמת הטכנולוגיה. זה חוסר היכולת שלכם להניח לרגע את הטלפון החכם (גם לי יש כזה, וכשאני בפגישות הוא נמצא בתיק ולא על השולחן), להפסיק לרפרש את הג'ימייל ולבדוק סטטוסים בטוויטר. זו פשוט הדרך שלכם, המכורים המסכנים שלא אשמים בכלום, להראות לאנשים שהם לא מעניינים אתכם, ושכל מה שחשוב לכם זה אתם עצמכם.
וזה בסדר להיות סוציומטיים, סוציופאתיים וסתם אובססיביים. אני מאוד בעד, ואף מפרגנת לכם. אבל אל תאשימו את המדיה החברתית באנטי-חברתיות שלכם. כי זו לא הטכנולוגיה, זה פשוט אתם.
אחח, קצר, מדויק ולעניין.
הגיע הזמן להראות לאנשים האנטי-חברתיים שהם משתמשים בטכנולוגיה בצורה לא נכונה. למרות שזה כן מבדר שהבכיינות הרקורסיבית כאן לוגית פוסלת את הנאמר.