"הבלוגרים ומוצצי הדם"

יש לי חולשה לסרטים כמו "שם המשחק" (State of Play), שמוצג בימים אלה באקרנים (סתם רציתי לכתוב "אקרנים") הקרובים לביתכם.

צוות השחקנים אמנם לא מרגש אותי במיוחד, וזו לא עלילה מקורית או משהו, אבל בכל זאת – עיתונאי חושף רצח ושחיתות, כלבי השמירה של הדמוקרטיה נגד התאגידים המפחידים, ניצחון והפסד בעת ובעונה אחת, והרבה רעש של מקלדות. באמצע הסרט, כשהעיתונאים מסתערים על פעולת התחקיר, וכולם גוזרים חתיכות עיתונים, מקלידים במרץ, גולשים באינטרנט ומדברים עם האנשים הקשורים בפרשה, אבא שלי צחקק ואמר שזה בדיוק סרט בשבילי.

כן, יש לי חולשה לסרטי עיתונאים מיושנים כאלה, מסיבה פשוטה – הם מגלמים את האידיליה שכבר כמעט לא קיימת – בטח לא בישראל. עיתונאים אמיתיים כאלה, שבאמת עובדים, רצים ממקום למקום, מדברים עם אנשים, בונים סיפור מאפס, עושים תחקיר, בודקים עובדות, חושפים שקרים. כבר לא עושים עיתונאים כאלה. הדבר היחידי שמשותף לעיתונאים שבסרט והעיתונאים במציאות הוא השכר הנמוך והחולצה המקומטת. ברור לי שלא כל סיפור עיתונאי הוא דבר ענק ומרשים כמו בסרט, אבל גם הדרך לסיפור קטן צריכה להיות מרוצפת עובדות, ולא קומוניקטים. היחצ"ן היחידי שמופיע בסרט הזה הוא סוג של סוטה מין מופרע, שעושה הרבה כסף על חשבונם של אחרים, ומוצג בצורה איומה ונוראה.

"שם המשחק" הוא סרט נחמד, אם מתעלמים מהמציאות שאופפת אותו. אם מגרדים קצת את פני השטח ואת החולצה המקומטת של ראסל קרואו, מגלים בעצם קדיש עצוב עד דמעות לעיתונות המודפסת. קדיש שמלווה בהרבה מרירות, היאחזות בדוגמות וסטריאוטיפים וחוסר רצון להכיר במציאות.

העיתון של "שם המשחק" הוא קורבן – הוא נרכש על ידי חברת מדיה שרק רווחים מעניינים אותה, הוא מתחרה בהמון צהובונים שמשיגים אחלה סיפורים על שערוריות סקס, אין לו כסף והעורכת שלו מדברת במבטא בריטי ומקללת כל היום. העיתון של "שם המשחק" הוא אי של שפיות עובדתית בים של אינטרנט ובלוגים וטלפונים סלולריים. אבל הוא זקן, וקשה לו להתחרות בעולם הסוער הזה.

כן, יוצרי הסרט לא הצליחו להתאפק, והם שולחים שניים-שלושה חצים מחודדים ומרושעים, אם כי מצחיקים, אל עבר עולם הבלוגים, שמכרסם לאיטו בעולם העיתונות הישן. החץ הראשון נורה במפגש בין הבלוגרית הראשית של העיתון (למרות הכל, לעיתון יש אתר אינטרנט חי ופעיל) לבין העיתונאי הוותיק, המזלזל בעבודה שלה ובמה שהיא כותבת. דלה, הבלוגרית-עיתונאית, מבקשת ממנו אינפורמציה ומקאפרי מסרב. מתפתח ביניהם דיאלוג קצת ארסי שבסופו הוא אומר לה שכשהוא ירצה מידע חשוב הוא יקרא בבלוג שלה, או משהו כזה. שלושה צחקוקים נרשמו בקולנוע בזמן שראסל קרואו דיקלם את השורה הזו – אבא שלי, אני ובחורה כלשהי שתי שורות מעליי, שאני מוכנה לחתום שהיא בברנז'ה של הבלוגרים פה. רוב האנשים לא חשבו שזה מצחיק, כנראה. כבלוגרית, הייתי אמורה כמעט להיעלב, אבל זה היה מרושע, משעשע ובעיקר נואש – בדיחה של מדיום גוסס על חשבונו של מדיום פורח. היינו בסרט הזה, לא?

החץ השני, והמרושע לא פחות, נורה בשיחה בין העיתונאי ובין חבר הקונגרס המסובך בצרות – מקאפרי, העיתונאי, אומר לחבר הקונגרס שכדאי לו מאוד לצאת החוצה עם איזו עובדה שלא פורסמה עדיין לפני ש"הבלוגרים ומוצצי הדם ייכנסו בך".

בלוגרים ומוצצי דם בנשימה אחת. אלגנטי ומטונף.

בסוף הסרט שופך מקאפרי קלישאה נוספת על הרצפה – לפיה הקוראים רוצים את האמת, למרות הכל, וחשוב להם שמישהו יחשוף אותה. דלה מצטרפת אליו אחרי כמה דקות, באמירה שאת הסיפור הזה צריך להדפיס ולא לפרסם באינטרנט, כי מגיע לקוראים שידיהם יתלכלכו בדיו בסיפור כל כך חשוב. כן, כי מה שמופיע באינטרנט זה ממילא הכל שטויות – בלוגרים ומוצצי דם וכל זה.

דלה פריי, הבלוגרית, מתקבלת בסוף בחבר'ה של העיתונאים הקשוחים (כלומר, ראסל קרואו), אבל זה בעיקר בגלל שהיא עשתה מה שאמרו לה והלכה במסלול שהתווה מקאפרי. בשאר הזמן, הסרט עסוק בלהאשים את כולם בגסיסתה של עיתונות הדפוס. מה שהיה הופך את הסרט הזה להרבה יותר מציאותי, הוא ההכרה בכוחה של האינטרנט כמדיום עיתונאי (כמו בסרט "חשיפה"), במקום רק לחבוט בה כגוזלת הפרנסה של העיתונות ה"אמיתית".

אה, כן – הייתי מוותרת גם על בן אפלק. הוא פשוט בלתי נסבל.

11 תגובות ל-“"הבלוגרים ומוצצי הדם"

  1. בלוגרים ומוצצי דם – לא נשמע לי כל-כך גרוטסקי או מוגזם ואף לא בלתי מדויק.
    שימי לב איך מוצץ דם טרולי במיוחד (מייקל ארינגטון) מצליח להוציא משלוותו (ואולי גם מדעתו?) את ליאו לאפורט. לאפורט, אגב, היה עיתונאי וותיק ומדופלם הרבה לפני שקריזת הבלוגים החלה להתהוות.

    אנא התבונני בקליפ והשיבי:
    מוצצי דם או לא?
    http://www.youtube.com/watch?v=IsV-lgnAjps

    • רויטל סלומון

      באמאש'ך – ארינגטון אולי היה פעם בלוגר, אבל עכשיו הוא סתם תאגיד רודף בצע. אין קשר בינו ובין בלוגינג ובין עיתונות.

      אחלה סרטון!

      • וואו, הסרטון גנב לך את ההצגה…
        (אין אה גוד ווי…. 🙂

        • רויטל סלומון

          שיגנוב חופשי. למה, הצגה של אמא שלי? 😛

          • לאיודאה, מה, גם אמא שלך בלוגרית???
            D-;

  2. מסכים עם האבחנה שלך לגבי ארינגטון, אבל הם זה מה שקורה לבלוג שכולם חפצים בייקרו, מה זה אומר על כל הזירהה הזו בכלל?

    • רויטל סלומון

      מי חפץ ביקרו? מאז שירקו לו בפנים, כולם רק צוחקים על ארינגטון, שהפך למפלצת טרולית ומטומטמת שעושה מעצמו צחוק.

      הוא לא מייצג כלום בעיניי. זה שכוח משחית והופך אנשים לבהמות זה לא חדש – זה קורה בכל זירה. ועדיין יש בלוגרים מפורסמים ועשירים שלא מתנהגים כמו חארות.

  3. גם בהוליווד פוחדים מהאינטרנט. הם מנסים להיראות כאילו הם לטובת העיתונות הותיקה, אבל זה מסווה לשמרנות ופחד משינוי. קצת פאתטי.

  4. מלקיאדס

    הי רויטל…האם את מאויימת מהמתקפה של העיתונות הכתובה על הבלוגרים ועל האינטרנט כממשיך דרכם? לא נראה לי שיש כל כך ממה…זה נראה לי כמו תהליך טבעי של ההתפתחות שלנו על הכדור והחבר'ס שצורחים ויורים חיצים דומים לחייל ההוא ממונטי פייתון, שבלי ידיים ורגליים ממשיך לאיים על החייל השני. עדיף שכולנו ניתן להם להתבשל בשקט…

    • רויטל סלומון

      מאויימת? ברור שלא. נראה לי שמי שמרגיש מאוים זה דווקא העיתונות המודפסת. אבל לתת להם להתבשל בשקט??? בשביל מה יש לי בלוג? 😛

  5. מלקיאדס

    gotcha 🙂

להגיב על Robot55 לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>