אתמול צעדתי בדרום תל אביב, דרך רחוב הרכבת בואכה רחוב אלנבי, בדרך ללאנץ' מפנק עם חבר. יוצא לי לצעוד לא מעט ברחבי תל אביב. ספציפית, זה לא האזור הכי מקסים להסתובב בו באופן כללי (במיוחד עם תחנת הרכבת המזעזעת שחנקה את יהודה הלוי), ובימים כאלה מעורר חשש קצת יותר מהרגיל.

בימים רגילים, כאישה שצועדת בדרכים ללא ליווי של מג"ב, אני משתדלת מאוד להיות עירנית – נושאת אמצעי הגנה, מסתכלת מסביבי, מתעלמת משריקות ותופסת מרחק ממקומות ומאנשים שנראים חשודים. בימים האחרונים אני משתדלת לא להסתובב יותר מדי, אבל אם כבר – אז לפקוח את העיניים עוד יותר מהרגיל.

מסביבי היו הרבה אנשים ונשים. וחלק ניכר מהם, כמעט כולם, היו שקועים במסך הטלפון הקטן שלהם, מחוברים לאוזניות, מסמסים או מדברים בטלפון כשמבטם בוהה קדימה ללא אבחנה. כמה מהם כמעט נתקלו בי, בגלל חוסר תשומת לב. וזה עוד בלי להגיד כלום על הנהגים שהפסיקו מזמן להסתכל על הכביש.

זה קצת הטריד אותי. אני לא מצפה מכולם שיסתובבו עם אקדחים שלופים ובנדנות על הראש, אבל מה עם קצת עירנות? קצת תשומת לב למתרחש סביבכם? בכל יום קופצים פה מחבלים עם סכינים על אנשים – ממזרח ירושלים ועד רעננה – ואתם אפילו לא מרימים את הראש להסתכל סביבכם? גם אם אין לכם ידע בסיסי בהגנה עצמית, האינסטינקט עשוי להציל אתכם אם רק תשימו לב למשהו אחר מלבד הווטסאפ. שנייה וחצי שתאפשר לכם לברוח. להרים את היד כדי להגן על עצמכם. אפילו לצעוק "הצילו". כמעט בכל המקרים, המפגעים נוטרלו על ידי אזרחים שהיו בסביבה, ולא על ידי כוחות הביטחון, שאין להם שום סיכוי להיות בכל מקום ולהציל כל אזרח.

לפני הרבה שנים התאמנתי בנינג'יטסו – אמנות לחימה מרתקת ודי אגרסיבית. אני די בטוחה שגבר ממוצע יכול עדיין לנצח אותי במכות, אבל מה שלמדתי שם בעיקר זה לקבל את העובדה שהאלימות נמצאת מסביבנו, כמעט בכל מקום, ושכדאי להיות מוכנים לעובדה הזו. זה לא משנה אם אתם נשים או גברים. זה נשמע די פרנואידי, אבל הדחקת העניין לא תגרום לו להיעלם. נכון, עדיף למצוא דרכים להתרחק מאלימות, אבל בימים כמו אלה, זה כמעט בלתי אפשרי, אלא אם כן יורדים למרתף ונשארים שם.

תרימו את הראש מהטלפון שלכם. הנוטיפיקציות יחכו לכם עד שתגיעו הביתה.