לפני 12 שנה, באוגוסט 2003, קניתי את המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי, אולימפוס c-5050. היא צילמה ב-5 מגה פיקסל מרהיבים, היתה מהממת בעיצובה וידעה לצלם מקרו נאה ביותר. היא עלתה כ-4,500 ש"ח, למיטב זכרוני, והגיעה עם כרטיס זיכרון של 128 מגה.

מיד כשקיבלתי אותה, יצאתי לצלם ברחובות תל אביב. למרות המסך האחורי החביב והמוצלח, לא היה לי מושג מה ייצא משם. ניסיתי לצלם גם RAW, למרות שלא היה לי מושג אמיתי במה מדובר. הגעתי הביתה והעליתי את התמונות למחשב (מסך CRT, חלונות 2000 ברזל מכונה).

כשהגעתי לתמונה הזו, פלטתי קריאת הפתעה. לא כי הערצתי את עצמי על היותי צלמת מדהימה, אלא כי הופתעתי כל כך – מהצבעים, מהחדות, מהתאורה ומהאיכות. באמת שלא חשבתי שהבפנוכו של היביסקוס יכול להיות כזה מופלא. אין ספק שיש משהו מאוד מענג בגילוי הקסם שבדברים הקטנים שסובבים אותנו – כל פעם מחדש. אהבתי לצלם עוד קודם, וצילמתי המון, גם במצלמה מקצועית, אבל אני חושבת שזה היה הרגע שבו התחלתי להבין את הפוטנציאל האמיתי של הצילום בכלל, והצילום הדיגיטלי בפרט.

נראה לי שיכולות הצילום שלי השתפרו קצת מאז, והטכנולוגיה שעומדת לרשותי היא פי אלף יותר משוכללת, אבל ה-c-5050 תמיד תיהנה אצלי ממקום חם בלב.

—

בפנוכו של היביסקוס. צילום: רויטל סלומון