לא רק מפתחים שונאים שמפריעים להם בעבודה, כמובן, אבל יש הרבה אנשים שאין להם בעיה להתנהל עם לו"ז מקוטע, שכולל הרבה פגישות, טלפונים חסרי תוחלת ובהייה בתמונות מטופשות ברשתות חברתיות (עיסוק חשוב לכל הדעות). למעשה, יש מי שמעדיף שיפריעו לו, כי הוא גם ככה סובל בעבודה.

מי שעוסק באינטרנט ומחשבים באופן כללי, לא יכול לצפות לסדר יום קבוע, נורמלי ושוטף, כי האינטרנט מטבעה היא כאוטית ולא מאורגנת, וכך גם העבודה בה.

עד שמגיעים לקוד. אני, למשל, מסוגלת לעשות הרבה דברים במקביל, אבל כשמגיעים השלבים המורכבים יותר בפיתוח האתרים שאני מקימה, אני זקוקה לזמן עבודה ללא הפרעה. לשמחתי, מעצם היותי עצמאית, יש לי יכולת לצמצם את כמות ההפרעות למינימום. אפשר להשתיק את הטלפון, להתעלם ממיילים ולהחליף את המוזיקה ל-Drum & Bass. מי שמפתח ומקודד יודע, יש איזה Zone שנכנסים אליו, והפרעות רנדומליות כמו טלפונים או נודניקים כלליים, מוציאים אותך לגמרי מהמקום הזה, וגורמים לך לחזור לנקודת ההתחלה, בלי שהשגת שום דבר.

קוד הוא לא דבר סלחני במיוחד. סוגריים משולשים שלא במקומם, נקודה פסיק מיותרת או איות לא נכון של הגדרת CSS יגרמו לכך שהדברים לא יעבדו (במקרה הטוב) או שהאתר יתחיל לזרוק שגיאות (במקרה הגרוע)

בפוסט הזה, דרק ג'ונסון מנסה להסביר את התהליך שעובר על מפתחים בזמן עבודתם, ולמה הם ממש ממש שונאים שמפריעים להם. הסיבה העיקרית היא, משום שהרבה פעמים, חלק ניכר מהתהליך מתרחש אצלך בראש, ולא עובר למקלדת באופן מיידי. ואז, כל הסחת דעת מקרית של כמה דקות, גורמת להליך החשיבה לעבור אתחול מעצבן במיוחד. הקומיקס הזה מסביר זאת בצורה טובה מאוד:

ומצד שני, יכול להיות שאנחנו פשוט לא אוהבים אנשים.