אני לא צריכה שיסבירו למה כדאי לכתוב משהו כל יום. אני אולי צריכה שיסבירו למה לא לכתוב.

זה לא פשוט לכתוב כל יום – אם בבלוג, ביומן או את הספר שאתם מתים כבר להוציא. אפילו רשימות "To Do" לפעמים קשה להוציא מן העט אל הפועל. כתיבה זו עבודה קשה. בלוגינג זו עבודה קשה, ולא פלא שהרבה נוטשים אותה אחרי זמן קצר. מספר הבלוגים הוותיקים ברשת הישראלית (נגיד, כאלה שקיימים יותר משנתיים) הוא קטן מאוד. בעולם קצת יותר קשה לי לעקוב. מדברים על מיליוני בלוגים שנפתחים כל יום (או משהו כזה), אבל לא מדברים על אלה שנסגרים.

זה קצת כמו המשבר הפיננסי – מי שמתעסק בספקולציות וגימיקים, לא יחזיק מעמד. רק מי שמייצר תוכן אמיתי, כותב כי הוא באמת אוהב ונהנה מזה – רק אלה יישארו פעילים וגרפומניים עד הסוף המר (שנדחה, כנראה, בחודשיים עקב דליפת הליום).

ושוב הקדמה ארוכה כדי להציג לכם איזה לינק קטן לרשימה של 10 סיבות לכתוב משהו כל יום. אני לא מסכימה עם כל מה שכתוב שם. וכמו בדיאטה או בכושר גופני, גם בכתיבה צריך לנוח לפעמים ולתת למוזה לנבוע מחדש. אם כותבים בכוח – זה מרסק את הכיף שבכתיבה.

אהבתי במיוחד את הכותרת לסיבה העשירית: "פגוש את עצמך מחדש בכל פעם". הפסקה עצמה מדברת על הצבת מטרות, מעקב אחריהן באמצעות הכתיבה ועמידה בהן. קצת יותר מדי לייף האקר מאוס לטעמי. אצלי, הכתיבה אכן מפגישה אותי עם עצמי כל פעם מחדש. אני נזכרת כמה זה כיף להניח את האצבעות על המקלדת או את העט על הנייר; אני נזכרת כמה כיף לצייר אותיות או לראות אותן מופיעות במהירות על המסך הריק; אני נזכרת כמה הכתיבה יכולה לסדר את המחשבות וליישר את הקווים – גם אישית וגם מקצועית; וכשאני קוראת דברים שכתבתי מזמן, אני אפילו די נהנית – אם מהזכרונות ואם מהרעיונות שלפעמים כמעט שכחתי. זה באמת עוזר להיפגש עם העצמי כל פעם מחדש, פעולה שהיא בכלל לא מובנת מאליה בעולם שבו האני שלנו מפוזר על פני כל כך הרבה דברים, מקומות, אנשים ועמודי אינטרנט.