לא צריך להיות גאון מדעי או מומחה רפואי כדי לדעת שאם אתם מתחילים לראות הבהובים משונים בעין אחת, הבהובים שלא פוסקים וממשיכים להציק גם בבוקר שלמחרת, כנראה שמשהו לא בסדר. בדרך כלל אני לא כותבת על ענייני מחלות בבלוג, אבל יש כאן כמה דברים חשובים שאני רוצה להגיד, הבטחתי לחבר'ה, ויש פה נושאים טכנולוגיים מעניינים.

רופאים הם עם שאני מאוד מעריכה בדרך כלל. מדובר באנשים שהקדישו המון שנים ללימודים, תרגול ועבודה, במטרה לרפא אנשים אחרים. קשה להתעלות על זה. מצד שני, למרות הכל, המערכת מאפשרת גם לכמה שהם פחות מוצלחים לשאת את התואר "דוקטור". וכך, רופא מסוים שלא נציין את שמו, כמעט ופסק "את צריכה פשוט להתעלם מזה" לאחר שבדק אותי, ורק ברגע האחרון אמר, "אה, יש משהו". מה המשהו הזה, לא ידע לומר – ובאדישות מופגנת שלח אותי לבדיקות. באדישות עוד יותר מופגנת ענתה לי המוקדנית באסותא השלום, ואמרה לי שיש תור ליום ראשון בלבד, והעובדה שאני לא ממש רואה בעין שמאל לא תשנה את זה.

למיון הלכנו

את ההבהובים כל זה לא ריגש במיוחד, אז החלטתי, בחוסר רצון רב, ללכת למיון באיכילוב. חבר מאוד מאוד טוב הגיע לקחת אותי לשם, והתחלנו את המסע הארוך. קשה להאמין שככה נראה בית חולים בשנת 2010 במדינת ישראל. קשה לא פחות להאמין שככה הוא מתנהל – מוזנח, עלוב, על סף המלוכלך, מבולגן ואדיש. הרופאה שקיבלה אותי נזפה בי שישבתי על מיטה ללא סדין, עוד לפני ששאלה למה אני שם. לאחר ששמעה את הבעיה, שירבטה כמה מילים בלתי קוהרנטיות על התיק ושלחה אותי למחלקת עיניים.

עשרות, אם לא מאות, חולים מבוגרים גדשו את המחלקה, שהיא גם מרפאה רגילה. אנשים הזמינו תור ולמרות זאת חיכו שעות. אנשים זקנים, שהגיעו ממקומות רחוקים, בקושי רואים, בקושי זזים, ומחכים. שעות. בסבלנות מרשימה במיוחד. חולה אחת, בכיסא גלגלים, עמדה להקיא. קראנו לאחות. זו הביאה לה שקית ניילון מקומטת ונעלמה. לא היו כוסות כדי למזוג לה אפילו מים. התורים מתארכים, היעילות שווה לאפס. שולחים את החולים מחדר לחדר, באדישות מופגנת וכמעט בלי להסתכל עליהם – ואם כבר מתייחסים, אז צועקים ונוזפים. אנשים שסובלים מכאבים, מפוחדים, יושבים על כסאות מתכת ומחכים שמישהו יתייחס אליהם.

עברה לפחות שעה וחצי עד שראיתי רופא, שישב מאחורי דלת שכתוב עליה "קדם קטרקט" (כיתוב מעודד למדי). זה המקום לציין שהרופאים והצוות המקצועי הם אנשים הירואיים. קורעים להם את התחת שם – כמות מאוד קטנה של אנשים טיפלה בכמות מאוד גדולה של חולים. רואים לרופאים את העייפות בעיניים, ואני בטוחה שזו לא אשמתם. ברור לי לחלוטין שמדינת ישראל צריכה לשפוך עוד המון כסף לתקציב הבריאות, כי לא משנה כמה מצוינים הרופאים – גם הם בני אדם, והעומס בסוף יכריע אותם.

"יש לך בלוג"?

בשלב זה עוד הייתי בלחץ די אטומי. לא היה לי מושג מה קורה לי בתוך העין, וזו לא תחושה נעימה. הרופא, ד"ר אלעד מויסייב, הסתכל בי בחשדנות קלה כשנכנסתי, ואמר שבדיקת הראייה שעשיתי הראתה שאני רואה מצוין (ניחשתי חצי מהמספרים על הקיר – חבל שלא מילאתי לוטו באותו יום). אני מכירה את החשדנות הזו. אני מניחה שחלק מהמקרים שמגיעים למיון מקורם בהיפוכונדריות או בנסיונות להתחמק מעבודה ובית ספר. אני מניחה שחלק מהאנשים משקרים כדי לקבל תשומת לב. אני לא כזו, אבל ד"ר מויסייב עוד לא ידע את זה. וחמור מכך – הוא עוד לא ידע עם איזו פסיכית-אינטרנט יש לו עסק.

בדיקה קצרה ויעילה של הרופא (הנחמד!) גילתה שאכן יש משהו בעין, והוא קצת חריג למישהי בגיל שלי. אין לי בעיה עם להיות חריגה, אבל דווקא בחדר מיון זה לא כל כך כיף לשמוע את האבחנה הזו. ד"ר מויסייב אמר שאין לי מה להילחץ, ושלח אותי לעשות צילומים לעין, תוך שהוא מסביר שמדובר במכשור משוכלל שיאפשר לו לוודא מה יש לי שם. במוחי העייף דמיינתי מצלמת רנטגן שתוציא צילומים ברזולוציה של סמארטפון טיפש, אבל כאן נכונה לי הפתעה. בין המרצפות הירוקות והמכוערות, כיסאות המתכת והברזיות השחוקות, מסתתרת טכנולוגיה פר אקסלנס. בשלב זה כבר הקפדתי לשאול את הרופא אם אפשר לקבל את התמונות כדי לשים בבלוג (הא, הא), והוא הסתכל עליי בחשדנות גוברת ושאל: "יש לך בלוג?". האמת היא שיש לי כמה, אבל נדבר על זה אחר כך.

לאחר עוד המתנה, בשלב זה כבר בלוויית אבא שלי (החבר הטוב נשלח לענייניו כדי שיפסיק להפגין את ידיעותיו בספרדית), נכנסתי אל החדר של צלמת העיניים המהוללת, גלית יאיר פור. על השולחן של גלית היה מסך LCD די גדול עם תמונות ברזולוציה מאוד גבוהה של בפנוכו של עיניים. זה נראה מאוד מרשים, גאדג'טי ומעניין, ולכן הדבר הראשון שאמרתי היה "וואו, איזו מערכת מגניבה יש לך פה". גם גלית, כמובן, עוד לא ידעה עם מי נפלה.

למותר לציין שבשלב זה נשכחו ממני ההבהובים, וכל מה שעניין אותי זה הפיצ'רים הטכנולוגיים של המערכת, שנקראת OCT, או Optical Coherence Tomography. מדובר בסורק שמוציא תמונות ברמת תאי העצב בעין, ואני חייבת לציין שהתרשמתי עמוקות מהטכנולוגיה.

הבדיחות שעפו ביני ובין אבא שלי קצת עירערו את שלוותה של גלית, אבל היא עמדה בזה בכבוד.

העין שלי המשיכה להיות פופולרית במחלקה, וקיבלה גם בוק צילומים סטנדרטי יותר, שעדיין מראה פרטים זערוריים למדי. באופן מביך למדי, אבא שלי (ולא אני) גילה כמה מחשבים שאפילו מחוברים לאינטרנט, והתיישב להרביץ עוד כמה סיבובים בטקסס הולדם בפייסבוק, בעודי מקטרת שאין WiFi במקום.

הדיווחים הטלפוניים לחבר הטוב, כללו בשלב זה כמה דאחקות על העין של סאורון ומספר ציטוטים מ"שר הטבעות". בכלל, חשבתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "One who has seen the eye", אבל ויתרתי.

לאור יחסי הידידות ביני ובין הטכנולוגיה, הוזמנתי לתרום את גופי למדע, ולהשתתף במחקר שבודק את התופעה שיש לי בעין (המכונה Cotton Wool Spots ונגרם בגלל הפרעה בזרימת הדם ברשתית). מסתבר שאני לא מיוחדת בעולם הזה, ויש לא מעט אנשים שיש להם כאלה. מצד שני, לרפואה עוד יש מה ללמוד בתחום, מכיוון שבהרבה מקרים ה-CWS נעלמים מעצמם, ולא ברור למה ואיך. ד"ר מויסייב הסביר לי בפירוט ובבירור את הנושא, תוך שימוש בעזרים הוויזואליים המרשימים שהתקבלו מסשן הצילומים שלי. בתמורה להסכמתי להשתתף במחקר, קיבלתי דיסק עם תמונות מאוד אינטימיות של העין שלי. הנה אחת מהן (צילום: גלית יאיר פור):

גלית וד"ר מויסייב כבר ידעו בשלב זה שיש לי בלוג, והסכימו שאכתוב עליהם.

הביקור שלי במיון הסתיים אחרי חמש שעות בדיוק. כמעט יום עבודה.

יש לי עוד כל מיני בדיקות שצריך לעשות, אבל בסך הכל אני הרבה יותר רגועה עכשיו. להיות במיון זו לא חוויה נעימה, במיוחד לאור האווירה השוררת שם והסיבה שבגללה מגיעים למקום, אבל בכל זאת מעודד לגלות צוות מקצועי, צעיר, ששומר על חוש הומור ועושה עבודתו נאמנה למרות התנאים הבלתי אפשריים בעליל.

כמו כן, סביר להניח שזו הפעם האחרונה שאני מפרסמת תמונות של העיניים שלי בבלוג. אז תיהנו כל עוד אתם יכולים.