"חשיפה" – על עיתונות, עובדות, קסם אישי וחשיבותה של ספקנות

"חשיפה" והסיפור שמאחוריו אינם חדשים. מדובר על מאורעות שהתרחשו בזירת העיתונות האמריקאית בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, ומאז צצו עוד כמה סיפורים דומים של המצאות והעתקות בוטות, בעיתונות הממוסדת ובקרב בלוגים ואנשי אינטרנט אחרים.

Shattered Glass, בשמו המקורי, מגולל את סיפורו הבלתי ייאמן של סטיבן גלאס, כתב ועורך במגזין הנחשב The New Republic, שבמשך תקופה ארוכה בדה מלבו כתבות עיתונאיות, זכה לשבח, הלל ופופולריות, וגם לעבודה במגזינים אחרים (שם גם פיברק סיפורים), ואף אחד לא שם לב. הנפילה של גלאס הגיעה כשניסה לפברק כתבה על האקרים, בשם Hack Heaven, ונתפס ברשתו של כתב פורבס דיגיטל דאז, אדם פננברג. מהרגע שפננברג התחיל לבדוק את הכתבה וה"עובדות" השזורות בה, מתחילה הנפילה של גלאס מפסגת העיתונות הצעירה, למחשכי המרתפים של השקרנים הקטנים.

צפיתי בסרט "חשיפה" פעמים רבות. הסרט מגלם בתוכו מגוון נושאים שמרתקים אותי באופן קבוע: תקשורת ותוכן, פרינט מול אינטרנט, מידע ועובדות, טכנולוגיה בראי ההיסטוריה (ובכלל) ופלאי ההתנהגות האנושית. למרות נוכחותו המעיקה של היידן כריסטיאנסן בתפקיד הראשי, הסרט מלא בשחקנים מעולים, ועל פי המידע שמצאתי – נאמן מאוד לסיפור המקורי. כריסטיאנסן, אגב, משחק פה בדיוק את הדמות ששיחק ב"מלחמת הכוכבים" (וכנראה הדמות היחידה שהוא יודע לשחק) – נודניק בכיין ומעצבן שמתחיל כדמות אהובה על עמיתיו, ומסיים בצד האפל. מהבחינה הזו – ליהוק מושלם.

היידן כריסטיאנסן - בכיין בכיין

הנה כמה מנושאי הגג המעניינים שמסוקרים בסרט – צפייה חובה לכל מי שמתעניין בתקשורת, בטכנולוגיה ובהונאות ארוכות טווח:

החורים במערכת

סטיבן גלאס

העיתונים והמגזינים הרציניים בארה"ב, לפחות נכון לתקופת הסרט, מתגאים במערכת משומנת היטב של עיתונאות ברמה גבוהה, המגובה במערך בדיקת עובדות קפדני. בסרט יש מונטאז' שבו גלאס מסביר על התהליך המפרך שעוברת כתבה לפני שהיא מתפרסמת במגזין – בדיקת עובדות, הגהות חוזרות ונשנות, עוד בדיקת עובדות, בדיקות של עורכי דין, בדיקות של המו"ל ועוד ועוד. בניגוד לכתבות קופי פייסט שאנחנו מכירים מאתרי תוכן ישראלים, כולל הודעות יחצ"נות ואשפה כללית, כתבות המגזין ב-The New Republic ומגזינים אחרים עוברות בדיקות קפדניות כדי לוודא שכל העובדות בהן נכונות, ושכל כללי העיתונות והחוקים נשמרים. לפחות בתיאוריה – כי למרות כל התהליך הדקדקני הזה, סטיבן גלאס הצליח למצוא את החורים במערכת, ולפברק כתבות שלמות, כולל אנשים, ציטוטים, כרטיסי ביקור, אתרי אינטרנט ותא קולי בטלפון. לזכותו ייאמר, שהוא לפחות הלך עם זה עד הסוף – לא סתם שקר קטן או שניים, אלא סיפורים שלמים שלא היו ולא נבראו (צילום: https://www.flickr.com/photos/95175310@N08).

גלאס הצליח לעשות את זה, כשהוא מסתמך על כך שבודקי העובדות מתייחסים לפנקס הרשימות של העיתונאי, ולמה שכתוב בו, כעובדה. כלומר, אם הוא כתב ציטוט בפנקס, לכאורה בזמן שהוא ראיין אדם כלשהו לכתבה, הציטוט הזה נחשב כעובדה, והדבר היחידי שצריך לעשות, זה לוודא שמה שמופיע בכתבה, זהה לציטוט שנכתב ברשימות. גלאס הקפיד לייצר כתבות שנשענות באופן מובהק על הרשימות העיתונאיות שלו – כתבות צבע, על אנשים וסיפורים קטנים, ולא כתבות המלאות במספרים ועובדות שקל לאמת או להפריך באמצעות בדיקת נתונים פשוטה.

כוחו של קסם אישי

לא רק השיטה הטכנית של גלאס עזרה לו במסע הפברוקים. גלאס ביסס את עצמו במהירות כעיתונאי/עורך פופולרי ונחמד. הוא היה חברותי, עזר לעמיתיו בכל עת ורכש את אמון הבוסים שלו. הוא עשה זאת בצורה מצוינת וחלקלקה, בשלמות של ממש. ההוכחה לכך היא, שכשהגיעו הרגעים בהם התחילו להתערער היסודות סביב הכתבות המומצאות שלו, האנשים מסביבו פשוט סירבו להאמין שמדובר בפברוק, וחיפשו כל סיבה אחרת לקיומן של הכתבות הללו. תיכף ארחיב גם על זה.

לאחר שהפרשה התפוצצה רשמית, מאשים צ'אק ליין גם את עצמו, ואומר: "קנינו את הסיפורים של גלאס פשוט כי הוא היה מבדר".

בעל המאה הוא בעל הדעה

מרטי פרץ, הבעלים של The New Republic, הכתיב את הטון של המגזין באופן ברור. אי שביעות רצונו של פרץ ממייקל קלי, עורך המגזין, מביאה לפיטוריו ולמינויו של צ'אק ליין. הפיטורין לא נבעו ממניעים מקצועיים נטו, אלא בעיקר משום שקלי נהג להתעמת עם פרץ, שבתורו נחשב לקצת משוגע והציק לכתבים ולעורכים על בסיס קבוע. פרץ חיפש מישהו שיעבוד איתו בצורה חלקה יותר, אולם באופן פרדוקסלי דווקא ליין היה זה שלא סמך על גלאס, וסייע לחשיפת הפרשה. פרץ, עם זאת, האשים את שני העורכים בכך שלא גילו את ההונאה מוקדם יותר.

פוליטיקה משרדית

קליקות, חברויות ולכלוכים הם חלק בלתי נפרד מכל משרד – והם חלק מהעבודה בעיתונות. בסרט אפשר לראות את ההשפעות של כך על העבודה העיתונאית, ובעיקר את העבודה תחת בוסים שונים עם אופי שונה.

עיתונות יסודית מול עיתונות מרושלת

כניסתו של אדם פננברג לסיפור נראית קצת עגומה בהתחלה. העורך של פורבס דיגיטל קורא את Hack Heaven, הכתבה של גלאס, ומתעצבן על כך שהכתבים שלו לא "עלו" על הסיפור בעצמם. פננברג משנס מתניים ומנסה למצוא את הסיפור, באמצעות בדיקת עובדות מדוקדקת, שכוללת גם חיפוש (משעשע, במבט לאחור) באינדקסי חיפוש דאז, כמו Yahoo. פננברג עובר ציטוט-ציטוט, שם-שם ומחפש ליד לכתבת המשך, מישהו לדבר איתו – ומעלה חרס. הוא בודק בכל האמצעים העומדים לרשותו (זכרו, זוהי שנת 1998 – גוגל עוד לא היה קיים), כולל שלל טלפונים לרשויות השונות המוזכרות בכתבה, בדיקה במאגרי מידע ואפילו (שומו שמים) חיטוט בספרי טלפונים. עבודת תחקיר ראויה לשמה, שלו היתה מתבצעת כמו שצריך ב-The New Republic, היתה מגלה את החורים של גלאס. זו הנקודה שבה פננברג וחבר מרעיו מתחילים לחשוד, שמא כמה האקרים עבדו על גלאס, וכל הסיפור לא היה ולא נברא. אף אחד עדיין לא מעלה על דעתו שכל הסיפור נבדה על ידי גלאס.

תהליך הדרגתי של חוסר אמון

קסמיו האישיים של גלאס היו מופלאים. כולם אהבו אותו, העריכו אותו ואף קינאו בו על הסיפורים המוצלחים שכתב למגזין על בסיס קבוע. הקסם האישי שלו הגן עליו לאורך זמן, שכן גם כאשר התגלו בעיות בכתבות אחרות שלו (Spring Breakdown, למשל), הוא הצליח לחפות על השקרים שלו באמצעות שקרים נוספים, מתוחכמים יותר.

המיומנות שלו בביצוע מניפולציות מתגלה בסצינה מעולה, בה מייקל קלי (אז עדיין העורך של המגזין), מקבל מידע לפיו הכתבה Spring Breakdown מכילה עובדות שגויות. על פי המידע, במלון שבו התרחש הכנס שעליו דיווח גלאס, אין בכלל מיני בר בחדרים (גלאס האשים את משתתפי הכנס בשתייה מרובה והשתכרות מבקבוקים קטנים של המיני בר). גלאס רץ הביתה להביא את ה"רשימות" שלו מהכנס, ונכנס לחדרו של קלי כשהוא עטוי יגון ומבוכה. "תפטר אותי אם אתה רוצה", אומר גלאס, מבויש, וכולנו כבר בטוחים שהוא הולך להתוודות שפיברק את הכתבה. "עשיתי טעות איומה!", הוא מתוודה, "באמת אין במלון מיני בר, החבר'ה האלה שתו ממקררי-מיני מושכרים!". מייקל קלי מגחך ושולח את גלאס להמשיך לעבוד. הוא אפילו בודק מול המלון אם אפשר לשכור שם מקררים כאלה, מקבל תשובה חיובית ושוכח מהעניין. גלאס מחפה על שקר בשקר, תוך הסחת דעת דרמטית, ויוצא מזה בשלום.

גם כשמתפוצץ הסיפור של Hack Heaven, שם הטכנולוגיה היוותה מכשול משמעותי יותר כנגד יכולת ההמצאה של גלאס, הסובבים אותו מחפשים הסברים רציונאליים אחרים: ראשית, הם בטוחים שהאקרים פשוט עבדו עליו וגרמו לו לכתוב סיפור מומצא; לאחר מכן, הם חושבים שהוא המציא רק חלקים מהכתבה, כדי לכסת"ח את עצמו במקומות מסוימים; גם כשההבנה מחלחלת, וכולם מבינים שהוא פיברק את הכתבה, הם מנסים למצוא לכך צידוק בכך שהוא עובד קשה, ופשוט נשבר תחת לחץ העבודה. ולבסוף – אף אחד לא מעלה על דעתו שכל הכתבות שלו מפוברקות, עד שצ'אק ליין מתחיל לחפור אחורה ולבדוק את הסיפורים הקודמים של גלאס.

אוריינות דיגיטלית

גם ב-1998 וגם היום, קל מאוד לזייף אתרי אינטרנט. אפשר לקנות דומיין בלי לחשוף את הפרטים של הקונה, להקים ב-5 דקות אתר מבוסס תבנית שנראה מצוין, להזין תוכן פיקטיבי, טלפון שמבוסס על מסלול משולם מראש ללא זיהוי – והנה לכם חברה שלא היתה ולא נבראה. בדיקה מעמיקה עשויה לחשוף את ההונאה, אבל גלישה מחופפת באתר תגרום לו להיראות לגיטימי.

גלאס, במאמצים נואשים לכסות את עקבות השקרים שלו, הקים בין לילה אתר פיקטיבי לחברה הפיקטיבית שיצר בכתבה, Jukt Micronics. וככה זה נראה:

Jukt Micronics

לפחות בסרט, ה"אתר" המגוחך הזה הצליח להטעות את צ'אק ליין, העורך של גלאס, ולגרום לו לחשוב שאולי באמת גלאס לא שיקר. אנשי פורבס דיגיטל, לעומת זאת, ראו את האתר וגיחכו גיחוך רחב.

גם אז וגם היום, יש חשיבות גדולה לאוריינות דיגיטלית בסיסית – היכולת להבחין בין אמיתי למזויף, לזהות ניסיון פישינג, פרופיל מזויף בפייסבוק, תמונות ערוכות בפוטושופ ושקרים והונאות מכל הסוגים. הסיפור של גלאס אמנם התרחש ב-1998, אבל היה יכול באותה מידה להתרחש היום, מכיוון שגם העוסקים בתקשורת, טכנולוגיה ועובדות, לא תמיד יודעים מה ההבדל בין לינוקס לקרנל שמתבלה.

עלייתה של התקשורת הדיגיטלית

ב-1998, מגזין The New Republic מתואר כ"A Giant" בפיה של כתבת בפורבס דיגיטל. עיתונות דיגיטלית היתה בחיתוליה, וזכתה לקיתונות של זלזול. פורבס דיגיטל היה גמד די קטן, שנשך בקרסוליו של הענק המודפס – ממש סיפור של דוד וגוליית. היום, כולנו יודעים שהפרינט גוסס, מגזינים ועיתונים מודפסים נסגרים חדשות לבקרים, והתקשורת הדיגיטלית שולטת ביד רמה. ואם ניקח את זה עוד צעד קדימה, הרי שמדובר גם במשל למלחמה בין העיתונות הממוסדת והבלוגים/המדיה החברתית. האלמנטים דומים למדי: מערכת מסורבלת וקצת רקובה מול מערכת חדשנית ונמרצת, אנשים המקובעים בדיעותיהם המיושנות (מגזין ללא תמונות) לעומת כאלה המוכנים ללמוד ולחקור דברים חדשים, נהלים ובירוקרטיה אל מול יכולת העברת מסרים מיידית ועוד.

האירוניה היא עצומה – דווקא מגזין קפדני ובעל מוניטין משובח של שנים, נפל ונחשף על ידי מערכת חדשות אינטרנטית קטנה. אז זה היה בלתי נתפס. היום, אנחנו כבר יותר רגילים לזה. כותבים עצמאיים בכל מקום ועל כל פלטפורמה, נוגסים דרך קבע בעקביה של התקשורת המסורתית, מצביעים על השגיאות והכשלים שלה, מאתרים את השקרים שלה ומפרסמים בראש חוצות את הסטנדרטים הכפולים והאינטרסים שלה. הביקורת מתאפשרת באמצעות הטכנולוגיה וקלות הגישה לפלטפורמות תוכן – כל אחד יכול לחפש מידע, לכתוב ולפרסם היום, ולא צריך בית דפוס בשביל להגיע לקהל קוראים.

 מי בודק את המידע?

בימינו אנו, בדיקת עובדות היא מלאכה פשוטה הרבה יותר, ומצריכה בדרך כלל גיגול בסיסי ותו לא, אבל כמעט אף אחד כמעט לא עושה את זה – לא העורכים ולא הקוראים. כל מייל שרשרת ותוכן שיווקי מתקבל כמות שהוא, ורק מעטים טורחים להעלות ספקות ולבדוק בעצמם את העובדות.

הסיפור של "חשיפה" מאיר זרקור מטריד על העובדה שהמידע שמגיע אלינו לא נבדק בקפדנות, בלשון המעטה. חשבו על זה: אם ב-The New Republic המהולל, בעל תהליך בדיקת העובדות הכי ארוך ביקום, פירסמו שלל כתבות מפוברקות, מה קורה באתרים ועיתונים ישראלים? כמה מן המידע נכון ואמיתי, וכמה שקרי ומעוות?

בפעם הבאה שאתם קוראים "כתבה", אל תגידו "אלה הם פני הדברים". פשוט עצרו רגע ושאלו את עצמכם – "האמנם?".

3 תגובות ל-“"חשיפה" – על עיתונות, עובדות, קסם אישי וחשיבותה של ספקנות

  1. מאוד מעניין! אצפה בסרט בקרוב 🙂

  2. […] באתרי אשפה כמו וויינט. הפעם היה מדובר בזיוף מוחלט. הכי סטיבן גלאס. עיתונאי שרצה להוכיח בסרט דוקומנטרי שאנשים נופלים בכל […]

להגיב על מחקר חדש חושף: אתרי טכנולוגיה בישראל לא בודקים עובדות | רויטל סלומון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>