דיונים רועשים ורועמים מתרחשים בבלוגוספירה הברנז'אית בימים האחרונים. דיונים שלא ממש מעניינים את רוב האוכלוסיה, גם לא את אלה שאמורים להתעניין קצת בנושאים האלה.
אפשר להגדיר את נושא הוויכוח הסוער כ"טוויטר", או "מדיה חברתית – עובד או לא", ואולי גם "ממתי לעזאזל פייסבוק זה ניו מדיה?", אבל השורה התחתונה היא הרבה פחות אקדמית. לי אין חשק להיכנס לדיון הטכנולוגי, מכיוון שהסבירו מצוין לפני למה שיווק בטוויטר זה לא רציני. והאמת היא, שלדעתי זה בכלל לא העניין.
טוויטר הוא לא הבעיה. גם לא פייסבוק. הפלטפורמה היא לא הסיפור פה, המדיום הוא לא המסר. הבעיה היא עמוקה וכואבת הרבה יותר.
מכירים את זה, שאתם הולכים למוסך כי המכונית עושה קצת רעש מוזר שאתם לא יודעים מאיפה הוא בא? מכירים את זה שהמוסכניק מקבל אתכם בסבר פנים יפות ועם סרבל כחול וידיים מלוכלכות? הוא מחייך אליכם, בודק את האוטו במקום, ואז אומר לכם "כן, כן, אני רואה… זה הבוקסות של המשולשים. הן סדוקות. זה לא בטיחותי. חייבים להחליף".
אז אתם מחליפים, ומשלמים כל סכום בין כמה מאות לכמה אלפי שקלים. ונוסעים הביתה, ובאמת אין רעש. אבל אתם לא יודעים מה זה בוקסות של משולשים, למה זה חשוב והאם באמת הן שוות 3,000 שקל.
זה לא אומר שכל המוסכניקים הם רמאים. אבל הרבה מאיתנו יוצאים ממוסכים בתחושה שקצת, בפינות, דפקו אותנו – כי אנחנו לא מבינים בזה כלום.
באינטרנט, הרבה יותר קל לדפוק אתכם, לעבוד עליכם ולספר לכם סיפורי גבורה. כל כך קל לזרוק לאוויר מילים כמו "שיחה", "מדיה חברתית", "ריץ'", "ניהול מותג", "כרטיס טוויטר" (זה בניגוד לכרטיסיית טוויטר), וזה עוד בלי להזכיר מיליון ראשי תיבות סקסיים באנגלית שלא ברורים ללקוח בשיט, אבל זה נשמע לו מרשים.
באינטרנט, הרבה יותר קל להיות שרלטן, כי אנשים לא שמים לב לפרטים. קל להרים אתר נוצץ ומרשים ולכתוב בו כל מיני הבטחות סרק שלא מחוברות למציאות; קל מאוד לכתוב שטויות בכמויות, בלי להסתמך על שום עובדה או תוצאות בשטח, ולהגיד אחרי זה שאלפי אנשים קוראים אותך (אז מה אם זה אולי אלף יוניקים בחודש, מי יבדוק?); קל מאוד להראות מצגות פטפטניות ומאוסות של פאוארפוינט ללקוח, לבלבל אותו במילים שהוא לא מבין ולמכור לו דברים שהוא לא צריך ושלא מועילים לו. השרלטנות הזו קיימת בתחומים רבים, אבל באינטרנט היא פורחת, מכיוון שהבורות של האנשים בתחום היא עצומה – וגם "אנשי המקצוע" בתחום לא תמיד מבינים בנושאים שהם עוסקים בהם.
כל אחד יכול לקשור לעצמו כתרים. להיות מומחה ב-X ומקצוען ב-Y. זה בכלל לא נדיר לראות "אנשי תוכן" שלא יודעים לכתוב משפט אחד בלי 3 שגיאות כתיב ובניסוחים של כיתה ג'; בכלל לא נדיר לראות "מקימי אתרים" שהאתרים שהם מקימים נראים כאילו הוקמו ב-1996 ובמקרה הטוב עובדים רק באקספלורר 6; בכלל לא נדיר לראות "מקצועני וורדפרס" שהאתר או הבלוג שהקימו כתוב בעברית, ההערות באנגלית והתפריט איפשהו באמצע, כי הם עצלנים מדי לתרגם את התבנית כמו שצריך. כי אף אחד לא שם לב. כי אלה פרטים קטנים. כי אפשר למרוח, לחפף ולעגל פינות ופיקסלים. עובדה.
האשמה נופלת גם בצד של הלקוחות ה"גדולים", אלה שאמורים להבין מה הם עושים, אומרים ומתכננים, אבל לרוב מסתמכים על ידע שטחי, תכנון מחופף, הרבה מילות באזז והרבה "יהיה בסדר". הם אלה שקונים שירותים מהשרלטנים ובסוף לא יוצא מזה כלום, חוץ מרעש ואוויר חם. בסוף אנחנו מקבלים בלוגים מתים שכתבו בהם 3 פוסטים, עמודי פייסבוק שלא מעניינים אף אחד, חשבונות טוויטר גוססים והרבה אדישות. אבל היי, יש לכם 5,000 עוקבים בחשבון הטוויטר שאף אחד לא מסתכל עליו! האין זה נפלא?
טוויטר הוא לא הבעיה. הוא כלי, כמו כל כלי אחר. האינטרנט לא אשמה. מי שאשם הם הרמאים, השקרנים, אוחזי העיניים ומציגי מצגי השווא. והם רק מתרבים והופכים לחברות בע"מ, והרעש שהם עושים מגמד ומעלים את אנשי המקצוע האמיתיים, אלה שבאמת עובדים בידיים, נותנים שירותים ומוצרים אמיתיים ועושים עבודות איכותיות ומשובחות. הם לא עושים רעש ואוויר חם, ולכן הזירה פנויה לקשקשנים ולשרלטנים.
אני מאמינה שחרטא לא יכולה להחזיק לאורך זמן. בועות מתפוצצות. שקרים נחשפים. אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן – אבל לא לנצח. וכל עוד יש מי שיצביע על המתחזה למלך ויגיד שהוא עירום וגם מכוער, עדיין יש תקווה.
יפה אמרת והכל נכון חוץ מזה ש"חרטא לא יכולה להחזיק הרבה זמן". כלומר, חרטא יכולה להחזיק מספיק זמן כדי לחסל ענף או לגרום לו נזק לשנים. כשהבועה מתפוצצת יש אכזבה גדולה שעולה ביוקר לא רק לשרלטנים אלא לכל מי שעוסק בתחום.
ניסיתי לסיים בנימה אופטימית, למה אתה בא לקלקל? 😛
אבל מסכימה – אין ספק שכמות החרטא הזו עוד עלולה לחסל הרבה מהעוסקים בתחום, גם כאלה שבאמת עושים עבודתם נאמנה.
אני מאמין שזו אחת הבועות החדשות, שמוזנות מהכספים המודפסים הרבים שהבנקים המרכזיים מזרימים כרגע לשווקים.
בסוף שנות ה90 הייתה הדפסת כסף עצומה, שהוזרמה לBuzzword של התקופה – Dot.com
גם אז התחום היה חדש, ולא הבנו מספיק. אבל ראינו שהמניות עולות, ראינו שהם מקבלים הרבה כסף, היו להם סכומי כסף אדירים בשביל לפרסם את עצמם, ואנחנו קנינו.
הבועה התפוצצה, וכדי "להציל אותנו ממשבר", חזרו להזרים כספים אדירים. אז כולנו היינו חכמים הרבה יותר, ובמקום להכנס לדוטקומים, נכנסנו לבועה החדשה – בועת הנדלן.
כעת, משהבועה הזו גם התפוצצה, החבר'ה למעלה שוב פעם מזרימים כספים אדירים.
זה מעניין לראות את התחומים שבהם מתפתחים הבועות. אין ספק שה Web 2.0 הוא בועה עצומה, שמלא במודלים עסקיים כושלים.
המדינות השונות מפעילות כרגע תוכניות "עידוד צריכה", בצורה של אינפלציה. התוכניות האלה מפיחות רוח בבועות הפרסום. כשהממשל האמריקאי מדפיס כסף ומחלק אותו במתנה לתעשיית הרכב, תעשיית הרכב יכולה להרשות לעצמה לקנות פרסומות בטוויטר עם הכסף הזה.
ברגע שהבועות החדשות שמנפחים יתפוצצו, כל חברות הקש שקמו סביב פרסום Web 2.0 יפלו גם.
מאמר טוב. הבעייה היא באמת בחוסר הידע הבסיסי אצל אנשים פרטים וחברות אשר מצפות מספקי שירות למיניהם לתת להם פתרון כולל מבלי לפתח הבנה לשירות שהם מקבלים. ובשרלטנים למיניהם שמנצלים את הבורות הנ"ל.
זה יכול רק להשתפר מפה, בתקווה
שקראתי את הפוסט שלך הרגשתי כאילו אני כתבתי אותו.
בזמן האחרון, יוצא לי להתקל לא מעט (ולמי מאיתנו לא), במומחי web 2.0, יועצי שיווק אינטרנט, מומחים למדיה חברתית ועוד כהנה וכהנה התמחויות חדשות.
אז נכון, שתקופות חדשות דורשות שינויים וצצים להם תפקידים חדשים, אבל מפה ועד לנוכחות מוגזמת של "מומחי ווב" המרחק הוא גדול.
איך בדיוק קובעים מיהו מומחה לתכני web, וכיצד נמדדת מומחיותו?
האם לפרסם לינקים בטוויטר לידיעות של אחר זו מומחיות? כי אז בעצם כל אדם עם קורא RSS וזמן פנוי יהיה "מומחה". או שמא מומחה הוא, אותו אדם עם קשרי נטוורקינג ענפים יותר?
טוב, אני חושב שהבהרתי את הנקודה שלי 🙂
דניאל, לא צריך לסבך, זה הרבה יותר פשוט העסק: יש חאפרים שנדבקים לישבן של מנהלים בארגונים גדולים. חמש-שש ספרות בתוך תקציב שיווק של תאגיד זה לא הרבה, רק חבל שהכסך הולך לפח.
או הו, כמה שחרטא יכולה להחזיק כאן זמן…המון זמן.
ישראל היא מדינת החרטא, המדינה שבה לא נותנים לעובדות לבלבל אותך ולהסיט אותך מהדעות הקדומות שאתה אוחז בהן
כתבת יפה – אבל אני הרבה יותר פסימי ממך. כמו שוקי, אני חושב שהחרטא יכולה להחזיק מספיק זמן בשביל להרוס תחום, או ענף, או כלי תקשורת.
פוסט מצוין. התקשורת גם כן משחקת תפקיד במשוואה הזאת.
יפה כתבת, וזה למעשה מה שהיה חסר כל כך בפוסט של שוקי גלילי.
שוקי,
אני מתנצל עם אני מסבך אותך עם נתונים ועובדות.
אתה צודק.
העסק באמת הרבה יותר פשוט:
שוקי עני, אבל יש אנשים אחרים שהם עשירים.
הם בהגדרה מרושעים ורעים, ולכן שוקי צריך לשנוא אותם, ולהצדיק את החרמת הרכוש שלהם בכוח על ידי המדינה.
אני אישית מעדיף להבין מה התהליכים שמובילים ליצירת בועות, שמעוותות את ערך הכסף, ולא מאפשרות לאנשים להחליט החלטות כלכליות נבונות.
בסביבה אינפלציונית שמוכתבת על ידי הבנקים המרכזיים, ההחלטות הכלכליות שלנו לא שוות הרבה. כל האינדיקטורים הכלכליים האמיתיים, כמו היצע וביקוש, מעוותים.
בכלכלה אמיתית, אנשים זהירים בכסף שלהם. הם מבינים שלחסכונות שלהם יש ערך, ושאין דרכים מהירות להתעשר, מבלי לעבוד קשה וחכם.
בכלכלה האינפלציונית, נוצרת עוד דרך להתעשר – למצוא איך לנתב אליך חלק מהכל הכסף החדש שנוצר.
אינפלציה שמה הרבה מאוד כסף חדש בידיים של אנשים שלא "מגיע להם". הם לא רווחים, הם לא מייצרים ערך לחברה, הם לא מייצרים עושר אמיתי, אבל האינפלציה מאפשרת להם לקבל הרבה מאוד כסף.
אנשים כאלה למרבה הצער, גם לא מוציאים את הכסף שלהם בצורה נבונה. ברור ש"שיווק דרך מדיה חברתית", הוא אחד מהדרכים להרוויח כסף מאנשים כאלה.
אבל גם "מסעדת שף" ליד המשרד שלהם, או "סדנאות מודעות עצמית לעובדים".
מסכים עם כל מילה, הפוסט בכלל והמשפט "טוויטר הוא לא הבעיה. הוא כלי, כמו כל כלי אחר." מזכירים לי פוסט דומה להפליא שכתבתי לפני יומיים.
[…] סלומון חושבת שטוויטר הוא לא הבעיה, אלא חוסר המקצוענות של “מומחי […]
אבל בעיניי טוויטר הוא דווקא כן הבעיה (או לפחות מייצג אותה). טוויטר מייצר ומייצג תרבות של רעש. תרבות של "כל אחד אומר וכולם שומעים" (ה'כולם' במרכאות נפרדות, כן?) ובדיוק אותו דבר עם יועצי המדיה – רעש רעש רעש. טוויטר הפך את הרעש ללגיטימי, לנורמה.
באותה מידה אתה יכול להאשים את הדואר האלקטרוני בכך שיש ספאם.
הטכנולוגיה לא אשמה. מקומות פטפוט רועשים כמו טוויטר היו קיימים מאז שנוצרה האינטרנט המסחרית. הבעיה היא האנשים שמנצלים את הטכנולוגיה, את הכלים האלה, לרעה.
אני לא מאשים את טוויטר כטכנולוגיה אלא את טוויטר כתופעה. האימייל משמש לספאם אבל האדם הפרטי לא משתמש בו לספאם, מקסימום לנילקים ואטצ'מנטס מטופשים. כנ"ל רוב החברות לא משתמשות בו לספאם. כלומר הרעש באימייל נוצר על ידי ספאמרים שמנצלים את הטכנולוגיה. טוויטר (אולי כמו בלוגים), בניגוד לאימייל מעודד רעש פומבי. בגלל כמה סיבות אבל בעיקר מזל והקמפיין של אובאמה, טוויטר הפך גם לבאז-וורד מה שרק מגביר את אפקט הרעש. כלומר את מה שהאימייל שמר בארון הפרטי טוויטר מוציא לרחוב.
דווקא מייל מנג'ס נראה לי יותר מטריד מטוויט מנג'ס. מייל חודר לך לפרטיות, לתיבה שבה אתה מעדיף למצוא רק דברים עסקיים, או מעניינים. בטוויטר אתה בוחר אחרי מי לעקוב. את החברים המנג'סים שלך לא תחסום במייל, כי אולי הם ירצו לשלוח גם משהו חשוב. בטוויטר אין דברים חשובים. זה כלי של פאן ופטפטת.
לפני כמה שנים, מייספייס היה השם שנישא בפי כל. אחר כך פייסבוק. היום זה טוויטר. מחר מישהו אחר. זה לא באמת משנה, כי העניין העקרוני הוא מה שקובע – הבעיה היא האנשים והדרך שבה הם מנצלים לרעה כל כלי שתיתן להם – ממפתח שוודי ועד טוויטר.
nה שדוטמד אמר.
אבל זה כמובן לא רק טוויטר אלא תרבות הדיון ובכלל וההיפר אקטיביות הכללית.
התחושה האישית שלי היא שיש תופעות שטכנולוגיה מסויימת מעודדת יותר מטכנולוגיה אחרת.
ספאם במתכונתו הגרועה ביותר קיים כי התקן לדואר אלקטרוני אינו מקיף מספיק.
ובטוויטר העיסוק האוססיבי בעוקבים חורג מזה שקיים ברשתות חברתיות אחרות. כל שבוע אני רואה עוד חברה שמציעה שירות לניםוח מספר העוקבים בתשלום (או תמורת השתתפות בתוכנית פירמידה כלשהי), וכנ"ל לגבי תחרויות "למי יש גדול יותר".
לא זכורה לי אובססיה כזו בפייסבוק או לינקד אין, אולי כי פייסבוק מגביל את מספר החברים.
רויטל, ברוח הפוסט של אפי. אני כל הזמן קורא בלוגרים שאומרים שהמצב חרבנה. שיש יותר מדי חרטא ברטה מסביב. אני לא מצפה ממך שתעליבי או שתהיי בוטה. להיפך לגמרי. אבל אפשר להיכנס לדוגמאות ספציפיות כדי להבין את טיב הסיפור?
אני לא יכולה להיכנס לדוגמאות ספציפיות, כי אז תובעים על הוצאת דיבה. או מאיימים או מה שזה לא יהיה. ותכל'ס זה לא משנה – השמות ידועים למי שקורא פה, והרעיון הכללי הוא לא לעשות רשימה של אנשים שמבזים את המקצוע. אבל אולי גם את זה נעשה מתישהו.
וסליחה על התגובה המאוחרת. נפלת בספאם.
[…] @shari: יופי של פוסט מאת @Thesharklady: טוויטר הוא לא הבעיה – http://www.revitalsalomon.com/?p=521 […]
[…] טוויטר הוא לא הבעיה – רוויטל סלומון […]