אל תשכרו אותי

כל כך הרבה קשקשת יש ברשת סביב פייסבוק וטוויטר, שקשה לי להביא את עצמי לטרוח לקרוא עוד פוסטים המנתחים את חשיבות הרשתות החברתיות בחיינו. הפוסט הזה, שכותרתו היא No Hire, הצליח בכל זאת לתפוס את תשומת לבי.

הפוסט, למי שלא מתחשק לקרוא, עוסק בעיקר בקיטורים על כך שמעסיקים מרשים לעצמם לחטט בפרופילים של מועסקים פוטנציאליים ברשתות חברתיות, ואף מחליטים על סמך החיטוטים האלה אם לקבל את המועמד לעבודה או לא.

הכותב משווה את חיפוש המידע שמבצעים המעסיקים לחיטוט בפח האשפה הפרטי שלו או מגירת התחתונים שלו וטוען שמדובר בנוהג פסול ואף לא חוקי. לדבריו, הפעילות שלו בפייסבוק היא אישית ואינה קשורה לעבודה שלו בשום צורה, ומעסיקים צריכים לבחור את העובדים שלהם על בסיס כישורים בלבד.

בסופו של דבר, שולח הכותב אצבע משולשת כלפי המעסיקים שעלולים לפסול או לשכור אותו על בסיס הפרופיל שלו ברשתות חברתיות, מסביר שמדובר בצורה מעוותת של עקיפת החוקים האוסרים על אפליה (למשל, מעסיק שיראה בפייסבוק שאישה המועמדת לעבודה אינה נשואה, ויפסול אותה על בסיס העובדה שאולי היא תמצא פתאום בעל ותפסיק לעבוד בשל כך), וחותם במילים No Hire – או, פשוט, תעזבו אותי בשקט – אם אתם חושבים שאני לא מתאים על בסיס הפרופיל שלי בפייסבוק, אין לנו על מה לדבר.

ה-rant הזה אולי משעשע, אבל תמים מדי. מעסיקים ימשיכו לגגל, לחפש ולחטט כדי למצוא כל פיסת אינפורמציה על מועסקים פוטנציאליים. נכון בהחלט שאסור להפלות מועמדים לעבודה על בסיס דת, גזע, מין או העדפות קולינריות, אבל זו נאיביות מוחלטת להכריז שאין קשר בין פעילות חברתית ואישית לעבודה. עצם העובדה שבכלל פתחתם פרופיל בפייסבוק ואתם חולקים באמצעותו מידע אישי, מעידה על פן מסוים באישיות שלכם. אם אתם מספיק טיפשים כדי לפרסם תמונות שלכם שיכורים ומקיאים, יכול מאוד להיות שזה מעיד על חוסר אחריות, נטייה לעשיית שטויות או סתם על טמטום מתקדם. יש מעסיקים שלא ירצו לשכור עובדים כאלה, ובצדק.

אם אתם לא עוסקים בשמירה אקטיבית על הפרטיות שלכם, אז יש סיכוי סביר שהיא כבר לא קיימת. פסקי דין הכוללים את השם שלכם נמצאים ברשת, בקליק אחד אפשר להגיע לפרופילים שלכם בפייסבוק, לטוויטים שלכם בטוויטר ולשטויות שכתבתם בפורום חתולים. להגיד למעסיקים "אל תסתכלו" זה לא ריאלי. יש פה רק שתי אפשרויות – או שתדאגו שלא תהיה לכם נוכחות אינטרנטית, או שתנהלו אותה בתבונה יתרה ובהבנה שכל דבר, כל מילה, כל תמונה, כל שטות שאתם עושים – גלויים, חשופים ועלולים לשמש כנגדכם. בקיצור, אם אתם כבר מנפנפים בתחתונים שלכם באינטרנט, לפחות תדאגו שהם יהיו נקיים.

3 תגובות ל-“אל תשכרו אותי

  1. מסכים עם כל מילה.
    רק בארץ (על פי מיכל כרמי) חברות השמה לא מחפשות שמות של מועמדים לעבודה בגוגל:
    http://www.internetishi.co.il/?p=511

  2. הכל טוב ויפה, אבל לרוע המזל הם לא צריכים באמת לחפ0ש ברשת.
    בראיונות עבודה מרשים לעצמם היום לשאול אותך הכל.
    בחודש האחרון נשאלתי כבר מספר פעמים כת כמה בדיוק הילדה, עד מתי הגן שלה והאם יש לי עזרה איתה.

    בצורה משעשעת למדי הלסביות שלי יצאה חיובית, כי לילדה יש אמא שתטפל בה בזמן שאני אעבוד.

    אף אחד מהמעסיקים הפוטנציאליים לא גמגם אפילו בזמן ששאל את השאלות ה*מאד* לא חוקיות הנ"ל.

    נכון – אני יכולה לתבוע, ברגע שאעשה זאת פוטנציאל ההשתכרות הקיים בהחלט שלי יהפוך אוטומטית ללא קיים.
    בעיה.

    אז סתמתי את הפה (ואת האף).

  3. חנית – התופעה הזאת עדיין מצליחה להרתיח אותי.
    אמנם אצלי לא היו ילדים עדיין, ולא הייתי בהיריון, אבל לא מעט שאלות "לא נוחות" עברתי בחיי, וזה פוגע ומעליב.
    פשוט גועל נפש.

    רויטל – זה בהחלט בעייתי לנהל יותר מדי ישויות אינטרנטיות. לכן אני משתדל לא להתפזר. אין ולא היתה לי ישות בבוק-פייס או בטוויטר, ואת הבלוג שלי אני משתדל נהל בצורה טובה, אם כי גם שם יש לי לפעמים נפילות. כבר היו פעמים (וסהדי בנרומים שגוגל cache זוכר) שכתבתי משהו על מקום העבודה שלי, רק כדי לגנוז אותו 3 דקות אחרי פרסומו…

להגיב על מאור קפלנסקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>