הטקס הגרוטסקי של הרס הבניינים בחולון הזכיר לי את הסצינה של הרס המגדלים ב-The Wire, ולא רק רק בגלל הדמיון הוויזואלי.

כמו בכל סצינה ב"הסמויה", גם בזו יש סימבוליקה. האבק שעולה מפיצוץ הבניין חונק את כולם, כי הם לא תיכננו נכון את מיקום הקהל. בודי חוזה את הבעיה מראש: "They don't give a fuck about people", הוא אומר.

הטקס הפומפוזי המגוחך, הרי, הוא כולו טריק יחצ"ני שנועד לכסות על כשלונותיו של ראש העיר של בולטימור, קלרנס רויס. כי מה יעזור להרוס את הבניין, אם העיר כולה רקובה בליבה שלה? זה ניקיון מהשפה ולחוץ. הרס שהמטרה שלו בכלל היא לנתב כספים למקורבים של ראש העיר המושחת, והפרוייקטים הבלתי נגמרים שלהם.

קווי הדמיון בין ישראל של 2025 ובולטימור של "הסמויה" (שהיא בעצם בולטימור של שנות התשעים, באמת), ברורים, בולטים ומטרידים. קחו למשל את Juking the Stats – תרבות הכחש והרמייה של המשטרה. הפשיעה פורחת ומשגשגת, והמשטרה נדרשת להראות שהיא מטפלת בבעיה.

אבל המשטרה לא מסוגלת ולא רוצה לטפל בפשיעה. השוטרים שחוקים, מושחתים או סתם עצלנים. אז הם משחקים עם הסטטיסטיקות. הופכים פשיעה רצינית לפשיעה קלה, נמנעים ממעצרים, ומציגים ירידה של כמה אחוזים.

התרבות הזו נמצאת בכל מקום ב-The Wire, לא רק במשטרה. גם בבתי הספר וגם בעיתונות.

המציאות לא מסתדרת לנו, אז בואו נעשה מסז' למספרים, ונמציא מציאות חדשה.

ובישראל? אנחנו רואים את המשטרה והשר שאחראי עליה עושים בדיוק את זה – Juking the stats. הם מנסים להסתיר את ממדי הכישלון, אבל את המציאות כולנו רואים בחוץ. הביטחון האישי בקרשים, מקרי הרצח בשיא – אבל הם מנסים לספר לנו סיפור אחר לחלוטין.

"הסמויה" הוא לא רק סיפור של פשע וסמים, אלא סיפור של שחיתות עמוקה, שמתחילה מהכי למטה, מהשוטרים שגונבים כסף של סוחרי סמים, ועולה עד למעלה – לסנאטורים.

הדמויות של "הסמויה" הן לרוב דואליות. אין כמעט אחת שהיא רק רעה או רק טובה. בכל אחת אפשר למצוא נקודות אור וחושך, תכונות שאפשר להעריץ ותכונות שאפשר לשנוא. אבל, לעניות דעתי, את קליי דיוויס הם יצרו במכוון כחרא המוחלט. אין לו שום Redeeming quality – הוא העסקן הנוכל הבוחש האולטימטיבי, שינסה להכניס יד לכיס של כל אחד, בלי למצמץ בכלל.

וכאן בישראל, יש לנו את עסקני הליכוד.

חלקם, למרבית הצער, מכהנים כחברי כנסת, ראשי ערים ושרים, אבל לכולם משותף המרדף הנכלולי אחרי הכסף, הכוח והכבוד, וחלק ניכר מהם מסובכים בפלילים כך או אחרת.

השחיתות הזו משפיעה על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא פועלת בחלל ריק. וגם בבולטימור, כמו בישראל, אין לה כמעט השלכות. רשויות החוק והאכיפה המרוסקות לא באמת מצליחות להביא למשפט צדק, וקליי דייוויס יוצא מהעסק בקלות רבה, וממשיך בעיסוקיו הפושעים. בהרבה מובנים, הוא פושע הרבה יותר גרוע מסוחרי הסמים והרוצחים של העיר.

והשחיתות הזו, היא מדבקת. גם אלה שנראה בהתחלה שבאים בכוונות טובות, כמו קרקטי, שרץ לראשות העיר, מתגלים כחלאות נכלוליות בעצמם. "הסמויה" מנסה להראות לנו שכל מי שרוצה תפקיד עם כוח הוא כנראה מושחת מהיסוד, ואי אפשר לסמוך על אף פוליטיקאי.

לא רק המערכת הפוליטית קורסת. גם מערכת החינוך. הכיתות צפופות, התלמידים עניים ואלימים, ובבתי הספר לא מתרחשת למידה, אלא הישרדות. התלמידים מנסים לשרוד, המורים מנסים לשרוד ובתי הספר מנסים לשרוד – ותקציבים אין.

ישראל של שנת 2025 מציגה גם היא מערכת חינוך קורסת ומתפרקת, עם מחסור עצום במורים מקצועיים ושר חינוך שמתעסק בשטויות כמו תפילין בבתי ספר.

פה ושם יש אנשים עם כוונות טובות, ובסדרה יש כמה נקודות של תקוות שווא, שבהן נראה שאולי דברים טובים יתחילו לזוז, אבל כשל המערכות כל כך עמוק, שזו רק אשליה רגעית.

חוסר המקצועיות, חוסר התיאום וחוסר האכפתיות מביאים לכך ששום דבר לא זז או עובד באמת. סצינת השולחן המשרדי הזו מתמצתת את המצב בצורה מעולה. זוהי אלגוריה מושלמת לבירוקרטיה, לברדק, לחוסר תקשורת ולהשלכות של כל אלה גם יחד.

לא צריך להסביר לכם למה זה בדיוק ככה גם בישראל שלנו, כיום.

בעונה החמישית של The Wire, נכנסת לתמונה העיתונות. פעם, מוסד בעל משמעות וחשיבות, עם השפעה אמיתית על חיי התושבים ועל הדמוקרטיה, והיום – צל מפוחד של עצמה, עיתונים שנסגרים על ימין ועל שמאל וסטנדרטים ברצפה. המאבק של הפרינט באונליין כבר הוכרע – הם פשוט לא יודעים את זה, וביחד איתו הוכרע המאבק בין האיכות ובין הכמות, בין המקצועיות ובין הבולשיט. ב-The Wire מציגים לנו את מות העיתונות -סקוט טמפלטון, הכתב שנתפס בהמצאת סיפורים שלא היו ולא נבראו, מקודם, ואילו העורך המקצועי שתפס אותו, מקבל בראש.

השחיתות והריקבון ימשיכו לחגוג, כי העיתונות של בולטימור, כמו זו של ישראל, נפטרה מזמן.

היוצרים של "הסמויה" לא המציאו כלום. הם תיארו מציאות עגומה של ריקבון מתפשט. והכי גרוע – לא מדובר באפוקליפסת זומבים, שבה אתה יודע שלא נשאר כלום. לכאורה, כל המוסדות שם, מתפקדים ופועלים – משטרה, עיתונות, בתי ספר, עירייה, סנאט.

אבל בפועל, המוסדות האלה התפרקו כמעט לחלוטין מהיכולת והרצון שלהם לעבוד. ולכן, הפשיעה חוגגת, המשטרה חסרת אונים, העיתונות מתעסקת בשטויות ומספרת שקרים, האזרחים מובטלים או עושים סמים, והילדים דוקרים אחד את השני בבית הספר.

"הסמויה" היא סדרה מורכבת ומעמיקה, אני יכולה לדבר עליה כל היום. כל סצינה ודיאלוג בה הם מועמדים מעולים לדיון באלף נושאים שרלוונטיים לחיי היום יום של כולנו.

ישראל של 2025 נמצאת בתהליך מואץ של בולטימוריזציה, בחסות ובדחיפה של ממשלת נתניהו, שמורכבת מהאנשים הכי מושחתים, טיפשים ועצלים שיש בנמצא.

ולכן, עסקני הליכוד עסוקים אצלנו בטקסי בורקס מגוחכים של הרס בניינים, כאילו יש פה סיבה למסיבה. הטקס הוא בסך הכל עוד דרך לדחוף כמה לירות למנחים מהטלוויזיה ולאפשר לאוויל כמו כ"ץ לנאום. האזרחים לא מעניינים אותם, רק השופוני והקשקשת שנועדו לכסתח על חוסר המעש בפועל.

וכמו בבולטימור של "הסמויה", האבק שהם עושים חונק את כולנו.