אישית, אני לא זקוקה כמעט לתרגום מילים מעברית לאנגלית או להיפך. אני שוחה לי בנעימים בשתי השפות כבר מגיל צעיר – ומחבבת את שתיהן באותה המידה כמעט. בכלל, אני מאוד מחבבת שפות, מילים, מילונים ועטים נובעים, אבל זה סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת.
בפעמים הנדירות שבהן אני בכל זאת צריכה חומרי עזר, אני משתמשת בפלא הטכנולוגי שנקרא אינטרנט. מאחר שאני ממילא חיה בה 24 שעות ביממה, אין יותר קל מהקלקת המילה בגוגל בפורמט define:unknown word, קפיצה לתיזאורוס או מילון כלשהו או אפילו שימוש במילון עברי שמותקן אצלי במחשב. אל תגלו לאף אחד, אבל יש לי גם שני מילונים גדולים כאלה, מנייר אמיתי כזה – אחד לכל שפה. אותם אני הכי אוהבת, אבל לא תמיד יש כוח להושיט יד.
את תוכנת Babylon, אגב, לא סבלתי מעולם – היא כבדה, מבלגנת את המחשב וטוחנת את האמא של המשאבים שלו. היא מעולם לא הוכחה כתוכנת ריגול, אבל יש לה ריח כזה.
על כל פנים, לא כולם יושבים כל היום מול המחשב, ויש עדיין הרבה אנשים שזקוקים לפתרונות ניידים וקלים לצורך תרגום מילים. ובגלל זה עדיין יש שוק מכובד לגרוטאות העלובות האלה, שנקראות תרגומונים – מכשירים קטנים עם מקלדת קטנה ומסך עוד יותר קטן, שתפקידם היחידי בחיים הוא להוות מילון אלקטרוני נייד – שלפעמים גם מדבר, כמה מתוחכם מצדו. אה, ויש גם ספר טלפונים – פיצ'ר נחוץ בהחלט לכל מי שיש לו טלפון נייד בסיסי.
בטווח מחירים של 100-500 שקל אפשר למצוא מבחר של 4-5 תרגומונים שדומים מאוד אחד לשני – מכשירים כעורים מפלסטיק, בעיצוב נחות וזול, עם מקלדות באיכות ירודה, מקשים קטנים ומעצבנים, כוח עיבוד של נמלה עייפה, שלל פיצ'רים חסרי תועלת בעליל (משעון מעורר ועד המרת מידות), והכי מרגיז – מסך בטכנולוגיה שכבר בשנות ה-80' הפסיקו לצחוק עליה. מסכי LCD שחור-לבן, מפוקסלים עד אימה, ברמה שמפריעה ממש לראות את האותיות ולהבין את המילים, עם גרפיקה שאפילו שעוני יד של קסיו מתעלים עליה. ואף מילה על ממשק משתמש. אין דבר כזה. העיקר שהמכשיר של בבילון נראה כמו בלקברי למפגרים. זה מה שחשוב. העובדה שמקשי המקלדת אלכסוניים, קטנים מדי ומבלבלים היא שולית לגמרי.
התרגומונים האלה לא התקדמו טכנולוגית כבר הרבה מאוד שנים. היתרון היחסי היחידי שלהם הוא שהם קלי משקל ולא מסורבלים – וגם על זה אפשר להתווכח. אם חושבים על זה, תמורת עוד כמה לירות כבר אפשר לקנות נטבוק זול ובסיסי או PDA.
אני די בטוחה שבעד 500 שקל, אפשר להנפיק מכשיר ברמה קצת יותר גבוהה, עם יותר זיכרון ומסך מעט יותר איכותי. לא צריך OLED או LCD צבעוני, אבל שמעתי שכבר יש מסכים שאפשר לקרוא בהם בנוחות את המילים. חוץ מזה, אולי אפשר לספק כמה פיצ'רים קצת יותר מועילים, כמו מקלדת איכותית יותר, חיבור לחשמל במידת הצורך ואולי אפילו WiFi, רחמנא ליצלן.
אבל למה להשקיע? למה לשפר? למה לתת מוצר איכותי? יש פראיירים, שלא מבינים, שימשיכו לקנות כי אין אופציות סבירות אחרות. ולכן, אפשר להמשיך לייצר מוצרים גרועים, למכור אותם ב-500 שקל, לצרף אליהם אוזניות בשני שקלים ולקרוא לזה "מבצע". כבר עדיף מילון מנייר. לפחות לא נגמרות לו הסוללות.