דרמה משפחתית קטנה הקשורה לחוזה עבודה, גרמה לי להיזכר ולהרהר במקרים בהם עזבתי עבודה במקום יציב וטוב בשביל משהו שנראה מלהיב יותר, אבל היה מאכזב וקצר מועד. זה קרה שלוש פעמים בחיי, והפעם האחרונה הובילה לכך שפתחתי עסק משלי, כי היה ברור שלהיות שכירה זה לא בשבילי.
אחרי שפתחתי את העסק, כמובן שלא הייתי צריכה לחתום על חוזי עבודה, אבל לחלוטין עשיתי כמה עסקות שהתחרטתי עליהן מאוד. המכנה המשותף להן היה חתימה תחת לחץ.
לא, אף אחד לא איים עליי עם אקדח, אבל במחזור החיים של כל עסק יש עליות ומורדות. את The Shark Lady פתחתי בשנת 2008, במטרה לעסוק בתחומים בהם אני מתמחה – אינטרנט ותוכן. בעיקר תוכן. מהר מאוד היה ברור שתוכן לא יוכל להיות העוגן המרכזי של העסק, מכיוון שבישראל, מה לעשות, התוכן זונה. פיתוח אתרים הפך להיות הביזנס העיקרי, ועם הזמן התחלתי להתמקד בניהול אתרים וקידומם, מה שלשמחתי מאפשר לי לעסוק הרבה יותר בתוכן, ולא רק בקוד.
אבל אני סוטה (כן כן, כזו אני).
שינויים גדולים הם חלק אינטגרלי מהתנהלות של עצמאים. השוק משתנה, התנאים משתנים, הכלכלה משתנה. אי אפשר להישאר במקום. ובין השאר, צריך להתרגל לעובדה שעסק חי על מודל Feast or Famine – כמעט תמיד נמצאים במצב קיצון של המון עבודה או אין עבודה בכלל. וזה היה ככה עוד הרבה לפני הקורונה.
כשאין עבודה, את בלחץ. וכשאת בלחץ, את מקבלת החלטות גרועות ולא רציונליות. זה קל מאוד להגיד שצריך לנפנף לקוחות בעייתיים, או לא לקחת עבודות שלא תרוויחו מהם, אבל בפועל, כשאין עבודה והאופק אפור ומעורפל, קופצים על כל הזדמנות שיש. וגם כאן, כעצמאית, התחרטתי על כל פעם שנכנסתי לעסקה גרועה במודע, או לקחתי הרבה פחות כסף ממה שהייתי אמורה לקחת, רק כי הייתי בלחץ שייכנס איזשהו כסף, רק שייכנס.
אחת ההחלטות הגרועות שקיבלתי היתה לעבוד בשביל איזו יחצ"נית דמיקולו. היא פנתה אליי בתקופה שבה באמת הייתי לחוצה על כסף, והציעה לי לבוא אליה פעם בשבוע ליום עבודה. קפצתי על ההזדמנות בלי לעשות חשבון פשוט (שהיה מגלה לי שמדובר על משהו כמו 40 שקל לשעה, שכר בדיחה אפילו לעומת מה שגביתי מלקוחות אז). כל הטעויות הסתדרו שם בשורה: שנאתי את סוג העבודה (הודעות לעיתונות) ובכלל את הקונספט של יחצ"נות, תיעבתי את ה"בוסית" ואת סגנון העבודה שלה, עבדתי מהר מדי והיה לי קשה מאוד למלא 8 שעות (בעיה שהיתה לי עוד בהיותי שכירה, מלבד ב-TheMarker, שם תמיד היתה עבודה בשפע), ולחלוטין לא הבנתי למה אני צריכה להיות במשרד המחניק שלה (איזו דירת מרתף) בשביל לערוך קומוניקטים. זה היה סבל נוראי, ובשביל 40 שקל לשעה, לגמרי לא שווה את זה. אחרי תקופה קצרה, נפרדתי ממנה לשלום, וקיללתי כל שנייה שביזבזתי עליה ועל האשפה שהיא מייצרת.
לפני כשנתיים, כמעט קיבלתי החלטה חפוזה דומה תחת לחץ. כמעט-כמעט מצאתי את עצמי עובדת בשביל אישה שאני מתעבת, רגע אחרי שפרצה הקורונה וכלום לא היה ברור (והיו עוד אלמנטים לא עסקיים וקצת רגשיים, שהוסיפו פה ללחץ). היא רצתה לנצל אותי, וכמעט הצליחה. למזלי, ואחרי כמה שיחות בראש עסקי וצלול עם חבר טוב, אמרתי לה שתלך לכל הרוחות (בנימוס), ומצאתי פתרון אחר שהסתבר כנהדר. עד היום, אני מצטמררת מהמחשבה של לעבוד בשביל האישה הזו, וקצת מתחלחלת מהעובדה שכמעט הסכמתי לעשות את זה.
בכל הפעמים שהכנסתי ראש בריא למיטה לחוצה, ללא יוצא מן הכלל, זה לא היה שווה את זה. לא את העצבים, לא את מעט הכסף, לא את שעות העבודה. זה פשוט לא השתלם. בזמן שביזבזתי על עסקות גרועות שכאלה, הייתי יכולה לעשות אלף דברים יותר טובים ומועילים – לכתוב, לשווק את עצמי, לצלם עורבים או ללמוד מיומנות חדשה.
לשמחתי, יש לי הרבה יותר סיפורים על איך הלכתי לצלם עורבים. אחד מהם היה כשבעל סטארט אפ (די מגוחך) ניסה לשדל אותי לעבוד בשבילו בלי שהוא ישלם. התמורה שהוא הציע, היתה להעביר לידיי לקוח שלו, שהיה צריך אתר גדול ופיננסי. אמרתי לו מה לדעתי יהיה הסכום שאדרוש, והוא היה מזועזע. הוא נזף בי שאני לא יודעת לעשות עסקים הוא חשב לקחת פחות משליש ממה שהערכתי שהפרויקט שווה. לא 30% פחות. שליש. צחקתי לו בפנים והודעתי לו שבשביל הסכום הזה, כבר יותר משתלם לי לצלם עורבים. ותראו כמה שהם יפים, העורבים. לא יותר שווה? הסטארט אפ, אגב? לא שמעתם עליו בחיים שלכם, כי הוא לא שרד שנה.
עם השנים למדתי להתנהל בצורה יותר נבונה, כך שגם במצבי אין-עבודה, אני לא אהיה בלחץ אטומי ויהיה לי אוויר לנשימה, כך שלא אצטרך לעשות עסקות גרועות. ועדיין אני מקבלת החלטות גרועות מדי פעם, מרככת חוזים ומורידה מחירים רק כדי לסגור עסקה, ומתחרטת על זה כל פעם מחדש. זה לא קורה הרבה בכלל, אבל זה קורה. לא משנה מה מקור הלחץ (המצב המנטלי שלי, הלקוח שמפעיל לחץ, האופק העסקי וכו'), חתימה תחת לחץ לא מביאה לשום דבר טוב.
אני לא אומרת "אל תחתמו". לפעמים אין ברירה. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בהקשר הזה, היא "אל תחתמו תחת לחץ". תבדקו. אל תחליטו מיד. קחו מחשבון. קחו עורך דין. קחו יועץ עסקי. דברו עם חבר. דברו עוד פעם עם חבר. תנשמו. תבררו אם יש אפשרויות אחרות. אל תתנו לאף אחד להגיד לכם שאין לכם ברירה. תמיד יש ברירה – והברירה היא לומר "לא". תזכרו שאתם שווים יותר. תנו למישהו אחר להזכיר לכם שאתם שווים יותר. אם בסוף חתמתם ונכנסתם לעסקה מתוך ידיעה שהיא גרועה, אז לפחות תדעו שזה המצב ולא תתאכזבו. ברוב המקרים, אתם תגלו שעדיף להגיד "לא" וללכת לצלם עורבים. זה הרבה יותר משתלם.
תודה על הפוסט והשיתוף! שמח לראות שאני לא היחיד שנופל בבור הזה
אין ספק שהצילום מעולה !
תובנות חשובות ונכונות לא רק לעצמאים, אלא גם כשצריך לקחת החלטות כשכירים.