היום בדיוק לפני 30 שנה התחלתי לכתוב יומן אישי. זה שאחת כמוני, Jack of all trades, התמידה במשהו במשך 30 שנה זה די מפתיע כשלעצמו, אבל מי שמכיר אותי יודע שהמילה הכתובה היא חלק מהותי מהחיים שלי. אז אולי זה לא כל כך מפתיע.

למען הגילוי הנאות, יש לציין שלפני ההתחלה הרשמית הזו עוד היו כמה נסיונות כושלים להתחיל יומן, אבל ה-14 בדצמבר 1990 הוא התאריך שבו התחלתי עם היומן שבו גם התמדתי לאורך כל השנים.

למה בכלל לכתוב יומן? אישית יש בי נטייה לארכיבאות ולתיעוד. אני אוהבת לכתוב על דברים שקרו במהלך היום, חוויות מעניינות וגם סתם דברים שגרתיים. בגיל 13, כמובן, היה לי הרבה מה להגיד, לצייר, להדביק ולהגג. מעבר לרצון לתעד, כתיבה כנה גם מהווה שחרור רגשי מסוים. לא ארחיק לכת ואומר שזה פותר את כל הבעיות ומתיר את כל הקשרים, אבל לפעמים, עצם זה ששמתם את המחשבות על הנייר, מוריד קצת מהעול.

מלבד זאת, לטוב ולרע, היומן הוא אסופת זכרונות. הוא כלי לא יעיל, אבל מאוד אותנטי, לשימור זכרונות – בתנאי שאתם כותבים את האמת שלכם ולא מחרטטים לעצמכם. מי שכותב יומן, יודע – לא קל להימנע מלשקר לעצמנו, כמו שאנחנו משקרים על בסיס קבוע לעולם כולו, במיוחד בימינו, תקופת העידן הדיגיטלי, בו הכל נראה נפלא דרך הפילטר של האינסטוש.

עם השנים התחלתי לתחזק גם כמה וכמה בלוגים, אבל אף אחד מהם לא מהווה תחליף אמיתי ליומן, גם האנונימיים שבהם, כי תמיד יש סכנת זיהוי ובלוג הוא בדרך כלל יותר עבור קהל הקוראים מאשר עבור הכותב.

לפעמים אני כותבת כל יום. לפעמים כמה פעמים ביום. היו גם חודשים שלמים של שקט-דיו. לפעמים הכתב מסודר ונאה. לפעמים גדול, מסוחרר ומשתולל. רוב הזמן כתבתי בעט כחולה, אבל לפעמים גם בעיפרון או בדיו ירוקה.

וככה, היומנים עוברים בתקופות חיי, מהתיכון ועד היום. לפעמים אני קוראת בהם שוב. בדרך כלל אני לא חוזרת אחורה ליומנים הראשונים, כי יש משהו מאוד קרינג'י בלקרוא את התובנות המחוצפות של עצמי בגיל המתקדם של 14 וחצי. אבל אני יודעת באיזה יומן ספציפי מסתתרת תקופה כלשהי, וכשאני רוצה להיזכר בפרטי הדברים, אני יושבת וקוראת, כמו פרק בספר.

וזה בעצם מה שהיומן מעניק לי, יותר מהכל – פרספקטיבה. היו כמה תקופות סוערות, דרמטיות ואפילו אפלות-משהו בחיים שלי. מדהים, איך ממרחק של כמה שנים והרבה חוויות חדשות, גם הסערות הכי גדולות נראות כמו בריזה קלילה שחלפה ולא השאירה רושם. לפעמים אני קוראת על שנים ואירועים שאני זוכרת כאיומים ונוראים ברמה העובדתית, אבל שום דבר מהמטען הרגשי לא נשאר. כן, היו דרמה ודמעות, עצבים ועלבונות, אהבות ואכזבות. הם היו בהחלט. הם שם, דיו על גבי נייר. וכשאני קוראת, אני נזכרת שבעצם שכחתי, שקרו כל כך הרבה דברים, שחלקם פשוט נעלמו מהזכרון, וגם אלה שאני זוכרת, שמורים בכונן הקשיח המוחי שלי כאירועים שקרו, ותו לא. הרציונאל זוכר שהיה משהו רע, אבל זה מרוחק ומנותק, והזמן עשה את שלו. וכל מה שנשאר, ברוב המקרים, זה תיעוד חלקי על דפים עם שורות. פרספקטיבה. מה שהיה נראה כמו טראומה שאין לה מרפא, נותר כהד קלוש בצבע כחול. זו תזכורת טובה לכך שהחיים ממשיכים, ושגם אם משהו נראה כמו סוף העולם, הוא בדרך כלל לא סוף של שום דבר. זה לא תמיד עוזר להתמודד עם העכשיו, אבל זה בהחלט מסייע לשמור על כוח ואופטימיות.

ביומנים הראשונים יש גם המון דפים בודדים שנתלשו ממחברות בצבא ובמכללה, ומכל פינה שבה התעורר בי החשק לכתוב, אבל היומן לא היה לידי. כשאני מסתכלת על חלק מהדפים, אני זוכרת פיזית איפה ישבתי כשכתבתי אותם. כנראה שזה גם חלק מחוויית התיעוד. פה ושם גם שמרתי כרטיסים מהופעות ומסרטים, פתקים ומכתבים וגם גלויות. בתמונה אפשר לראות כרטיס מההופעה של כוורת בהיכל התרבות (התרמה לקלפטר) ומהסרט "שירת הסירנה". את הכרטיס להופעה שמרתי כי זו כוורת. הסרט לא היה העניין, כמובן, אלא האיש שאיתו הלכתי לצפות בו. איש, שלצערי הרב הוא כבר לא איתנו.

הכתיבה הידנית שונה מהותית מההקלדה על מקלדת, שגם אותה אני מאוד אוהבת. הכל הרבה יותר מלוכלך ואיטי. הטעויות והמחיקות נשארות, הכתב מסתרבל, מתעקם ומתיישר לפי מצב הרוח, וכל העסק הרבה יותר מבולגן (ועם כתמים פה ושם). אי אפשר לחפש לפי מילות מפתח, כך שצריך לסמוך על הזכרון ועל דפדוף וסריקה איטיים, כשרוצים לאתר יום או חוויה מסוימת. לפעמים נדמה לי שתיעדתי ואני לא מוצאת את התיעוד. ולפעמים אני נתקלת בתיעוד של אירוע או דיאלוג ששכחתי באופן מוחלט וגמור, ואם לא היה כתוב בכתב ידי, הייתי מפקפקת בכך שאי פעם התקיים.

ב-30 שנה אוספים די הרבה מחברות – בתמונה לא רואים את כולן. זה התחיל במחברת מכולת פשוטה עם כריכה קשה. נראה לי שזה מה שמצאתי בבאר שבע של שנות התשעים. היו לי שלוש כאלה כיומן בהתחלה, והן החזיקו לא רע במהלך השנים. בהתחלה חשבתי לחבר את כל היומנים, אבל ביומן השלישי הבנתי שאם אני ממשיכה לכתוב, זה לא ישים (וגם מכוער). עם השנים ניסיתי כל מיני מחברות, כולל ספירלה אחת (מאז החוק הוא שספירלה לא יכולה לשמש אותי כיומן). אני חושבת שהחביבה עליי היא מחברת עבה במיוחד מ-Paperchase, עם הדפסים של סוסים על הכריכה. הנייר היה כיפי והיא היתה מאוד נוחה לכתיבה. היה לי ממש קשה למצוא את המחברת הבאה בתור. עליה אין סוס, שזו תקלה חמורה בפני עצמה.

כבר נאמר לי שאני צריכה לסרוק את היומן ולשמור אותו בפורמט דיגיטלי כלשהו. אני לא בטוחה שאעשה זאת. אני לא חושבת שאני כותבת למען הדורות הבאים, או כדי לשמר תיעוד של אישה במאה ה-20 וה-21. אני כותבת על עצמי, אל עצמי ובשבילי, לטובת הארכיבאות האישית והסודות שלא מספרים לאף אחד. אלה הזכרונות שאני רוצה לחזור אליהם, וגם אלה שכדאי לחזור אליהם למרות שלא מתחשק לי. אני כותבת יומן בשביל התחושה הכיפית של דף חלק שמחכה למה שיש לי להגיד, והכי חשוב – בשביל הפרספקטיבה, שרק אני יכולה לתת לעצמי.