טאלו ואני חוגגים שלוש שנים בימים אלה ממש. אני בטוחה שהוא מאוד נרגש מכך, בעודו לועס חציר, מגרש זבובים עם הזנב ועושה פרצופים לכל סוס שעובר ליד התא שלו.

סוס משלי – זה חלום שהתגשם, ואני שמחה ואסירת תודה על כך בכל יום. יש הרבה אנשים שחושבים שזה מאוד מגניב ואצילי, ושאני עסוקה כל היום בלהיראות אלגנטית באוכף. אבל, כמו בהרבה תחומים אחרים, המציאות היא הרבה יותר ארצית ומלאת קקי. אחזקה של סוס דורשת המון ויתורים ושינויים באורח החיים. הרכיבה עצמה מהווה חלק מאוד קטן מהעבודה עם (ובשביל) הסוס, ואין הרבה מקום לאלגנטיות כשיש חציר בגרביים ונסורת בחזייה, וכתמים של אספסת על החולצה, כי הסוס שלך חושב שאת המגבת המהלכת שלו.

צירוף הנסיבות שבו טאלו הגיע להיות חלק ממשפחת סלומון היה מהיר ונדיר, וכלל כל מיני אנשים שהחליטו כל מיני החלטות, שבסופן מצאתי את עצמי בחצי בעלות על סוס, עם שותפה. השותפות הזו פורקה בדרמטיות-מה אחרי שנה וחצי, ומאז אני שייכת לטאלו באופן בלעדי. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, חלק גדול ומאוד משמעותי. בשלב כלשהו אף הודבק לנו הכינוי "רויטאלו".

איך אתאר את טאלו (שזכה לכינוי "טמפיט" על ידי אבא שלי)? ובכן, טאלו הוא סוס שזוכרים, ולא רק בגלל הנקודות (לא, זה לא צבע; לא, זו לא אקונומיקה; לא, זה לא מצחיק בפעם ה-7,000 ששומעים את הבדיחות האלה). מעבר להיסטוריה שלו כאן בארץ (לא מעט בעלים, ביצועים מרשימים בתחרויות דרסז'), לטאלו יש אופי מיוחד במינו. הוא סוס עם דעות מוצקות, שלא לומר מחוצף (טוב, למה לא לומר? מחוצף!), הוא מצחיק אותי על בסיס קבוע, הוא מפחד מעורבים שמשחקים עם בקבוקי פלסטיק ומשוכנע שאנשים שרצים על השביל מולו מגיעים אליו עוד שנייה כדי להרוג אותו.

טאלו שייך למשפחת סלומון באופן טבעי: הוא בן 19 עם מנטליות של סייח בן שנתיים, הדבר האהוב עליו בעולם הוא אוכל על כל צורותיו, והוא מאוד אוהב להציק לסוסים אחרים. זה עניין גנטי, אין מה לעשות.

אין ספק שטאלו שינה את שגרת חיי (וחיי בכלל) באופן עמוק ומשמעותי. הרבה דברים למדתי במהלך שלוש השנים האחרונות – על עצמי, על סוסים ועל האנשים שמסביבי. ויותר מהכל – טאלו מהווה עבורי תזכורת יומיומית שסבלנות היא מעלה חשובה במיוחד, שתמיד אפשר לשנות כיוון וללמוד דברים חדשים, ושאף פעם אי אפשר לדעת מתי ואיך זה יקרה, אבל חלומות מתגשמים – ולפעמים הם מגיעים עם הרבה נקודות לבנות.