בתמונה: 76 כוח סוס

חדש זה כיף. חדש זה מגניב. חדש זה אפילו, לפעמים, מרגש. חדש זה אחלה. חדש זה יותר טוב מישן. באמת. כולם אוהבים ורוצים חדש, ורצוי – הכי חדש. הכי עדכני. הכי הכי. ואם קונים חדש, אז ברור שלא צריך את הישן. כי באמת, למה צריך את הישן, המשומש הזה. נגענו בו, הורדנו את המדבקה, הניילונים הלכו לפח, יש עליו טביעות אצבע ושריטות, רחמנא ליצלן. זה ישן. ישן. לא שווה לתקן. תביא חדש.

ובכן, לא רוצה.

המכונית שבבעלותי היא משנת ייצור 2002, מה שאומר שבפועל יש לי אותה כבר קרוב ל-18 שנה. מצב מכני מצוין. בקושי 150 אלף קילומטר עשיתי עליה. רואה מוסך לטיפולים סטנדרטיים פעמיים בשנה. כן, הצבע קצת דהה והתקלף, יש שריטות ודפיקות והפלסטיקים בפנים מתקשים להתמודד עם השמש הישראלית. אבל האוטו נוסע סבבה, משרת אותי נאמנה ולוקח אותי לאן שאני צריכה.

ובכל זאת, בכל פעם שאני נדרשת לעבודה של בעל מקצוע, אני מקבלת פרצופים. "אולי תחליפי כבר?", שואלים אותי ללא הרף. "לא רוצה!", אני עונה. יכולה. לא רוצה. למה? האוטו אחלה, עושה את העבודה. וגם אם אני יכולה להרשות לעצמי הוצאה גדולה של עשרות אלפי שקלים – למה? בשביל מה? האוטו פונקציונלי. משמש את המטרה שלשמה הוא נועד. למה צריך להחליף? רק כי זה "ישן"?

יש יתרונות במכונית ישנה – למשל, אין ממש חשש שמישהו יגנוב אותה, ולא צריך לדאוג שהיא תישרט או תידפק קצת. בשלב כלשהו המכונית שלי תוגדר "רכב מיושן" ואחר כך "רכב אספנות" – אבל עד אז, אני ממשיכה לנסוע בה.

אני יכולה להבין את ההיגיון של החלפת מכונית אחרי זמן ממושך – מכוניות חדשות מזהמות פחות, אמורות להיות בטיחותיות יותר ולכאורה צפויות פחות לחוות תקלות מכניות. אבל זה לא כל כך חד משמעי. גם מכוניות חדשות נכנסות למוסך על כל מיני תקלות, ואחרי שהאחריות נגמרת, לא מן הנמנע להוציא פתאום אלפי שקלים על מדחס מזגן שנשבר או כל שיט אחר שיכול לקרות לכל מכונית. שלא לדבר על העובדה שהמכוניות הממוחשבות-כמעט-לחלוטין מנפקות תקלות שלי פחות יוצא להיתקל בהן (בעיות נעילה/קודנים/חיישנים וכו'). ובסופו של דבר, מדובר בהוצאה גדולה מאוד, שנראה לי בלתי שפוי בעליל לחזור עליה כל כמה שנים, אפילו אם קונים "רק" מכונית יד שנייה.

אני בהחלט לא יכולה להבין את ההתפרעות הצרכנית של החלפת מכונית כל שנתיים-שלוש, כמו גם את המופרעות של החלפת טלפון כל שנה, רכישת מחשב חדש כל שנה וחצי וקניית מסך טלוויזיה חדש, רק כי הקודם קטן ב-2 אינץ' מהדגם העדכני ביותר.

אין לי בעיה שהצרכניסטים ייקנו מכונית חדשה כל חמש דקות, באמת. אבל מאסתי בפוזה ובטונים המזלזלים, בעיקר מבעלי מקצוע, כאילו אני מביאה להם איזה יצור מצורע לטיפול. מכונית בת 18 שנוסעת מצוין זה לא משהו שיש לזלזל בו. להיפך – יש לחגוג אותו ולהעריך אותו.

וזה לא נגמר במכונית. תרבות ההחלפה התדירה זולגת כמעט לכל תחום טכנולוגי. לפעמים יש בזה היגיון, ולפעמים באמת לא שווה לתקן (במיוחד במוצרי חשמל זולים כמו קומקום חשמלי או מאוורר), אבל בהרבה מקרים ההחלפה לחדש אינה קשורה לצורך אמיתי, אלא לגחמות טרנדים ו-FOMO, שמהווה מחלה כרונית וקשה בקרב יותר מדי אנשים.

המחשב הנוכחי שלי בן 5; היה לי לפטופ ששרד 8 שנים עד שכבר אי אפשר היה לעשות איתו כלום; מסך הטלוויזיה שלי הוא LG בן יותר מעשור, 32 אינץ' ולא יודע מה זה HD; הטלפון שלי בן שנתיים (מחליפה רק כשהקודם מתרסק לבלי הכר או נטחן במגרסת חציר); אחת המקלדות המכניות שלי יוצרה בשנת 1987 והיא עדיין המקלדת הכי מדהימה שיש ביקום; יש לי מפזר חום בן עשור של אלקטרו חנן שממשיך לתת עבודה כמו פנתר בורמזי; ואה כן, הסוס שלי בן 19.

זה לא רק הטכנולוגיה, טמבלים

אובססיית החדש הרי לא נגמרת בטכנולוגיה. גיל 19 הוא די מבוגר לסוס, שבגיל 20 כבר נחשב "סניור". הרבה פעמים שואלים אותי כמה זמן סוס יכול לחיות, ונדהמים לשמוע שסוסים יכולים גם להגיע לגיל 35 במצב בריאותי טוב למדי, ואפילו להמשיך לעבוד עבודה קלה. בארה"ב לא נדיר לראות סוסים בני 25 שרוכבים עליהם והם לא נראים כמו סוסים מבוגרים בכלל.

בישראל, כמה לא מפתיע, סוס בגיל 15-16 כבר נחשב ל"סחורה פגומה" בהרבה מקרים, שיש להחליף אותה בטרייה בהקדם האפשרי. סוסי ספורט עובדים קשה ובגילאים האלה כבר מתחילים לפתח כל מיני בעיות שמוכרות לאתלטים מקצועיים, בנוסף לבעיות שייחודיות לסוסים (שלא תדעו, יש הרבה כאלה). אי לכך, הרבה יותר קל למכור את הסוס, להוציא אותו לפנסיה במרעה מרוחק, ולעבור לדבר הבא.

וגם כאן, בתחום שבו הידע בארץ אפילו לא מתחיל להתקרב לרמה האמריקאית והאירופית, כל "מבין עניין" מרשה לעצמו לשאול למה אני לא מביאה סוס חדש. כי ככה מקובל – כל כמה שנים מחליפים. כמו מכונית.

כן, יש מקרים בהם אין ברירה אלא למכור את הסוס – למעשה, ככה בדיוק טאלו הגיע אליי. בטח שבחישוב קר עדיף לי לרכב על סוס צעיר יותר, שהאחזקה שלו פשוטה יותר. אבל איך אפשר לעשות חישובים קרים כשזה מגיע לסוס שלי, יצור חי ונושם, נפלא ומעצבן, מצחיק ומפגר באופן כללי, שהשפיע כל כך לטובה על חיי? מי מחליט להיפטר מסוס רק כי הוא מבוגר? רק כי הוא לא יוצא לתחרויות? רק כי האחזקה שלו קצת יותר מורכבת ודורשת יותר תשומת לב (וכן, לעתים גם יותר כסף)? זו כבר לא סתם אובססיית חדש, אלא כפיות טובה וסתם גועליות באופן כללי.

אני לא מתכוונת להיכנס כאן למורכבויות של הקשר בין הסוס והרוכב, חוסר הנכונות של הרבה רוכבים להשקיע את הזמן הנדרש בטיפול בסוס (הרכיבה היא חלק קטן מאוד מהסיפור), ומצב ספורט הרכיבה בישראל באופן כללי. הנטייה לחפש "חדש" כשהישן עוד בקושי מוגדר כישן היא לא ייחודית לישראל, למכונאי רכב או לרוכבים על סוסים. זו תופעה גורפת, חובקת וחונקת עולם, והיא תמשיך להיות כזו, כל עוד הצרכניזם חוגג בטירוף חסר מעצורים.

בינתיים, אמשיך לנסוע בפולו העתיקה שלי, לרכב על הסוס המבוגר שלי שבכלל חושב שהוא עדיין סייח בן שנה, ולהקליד על המקלדת האנכרוניסטית שלי. נכון ששום דבר הוא לא לנצח, אבל אפשר לפחות לנסות לשמור על מה שיש לנו לאורך זמן, במקום כל פעם לחפש את הדבר הבא, שאחריו יש עוד דבר שבא.