על פניו, אפשר לנפנף את הכתבה הזו ב"הארץ", ב"למי אכפת מה קורה בעיתונות אופנה?". ובאמת, למי אכפת. מי בכלל קורא את השטויות האלה?

העניין הוא, שהיחצ"נים לא היו משקיעים כל כך הרבה כסף ומאמצים בעיתונות (ואני משתמשת במונח הזה בחופשיות רבה פה) שאף אחד לא קורא. אם נשפך שם כל כך הרבה שוחד, אז יש מי שקורא, ויש לביקורות האופנה משמעות והשפעה.

כתבתי לא אחת על שוחד יחצ"נים ועל מערכת היחסים הבעייתית בין היחצ"נים ואלה שעוד מעזים לקרוא לעצמם עיתונאים. נראה שאם בעבר עוד היתה קצת בושה, עכשיו זה כבר הפך לעניין שגרתי – הכתבים מקבלים ואף דורשים מתנות והטבות, ובתמורה מספקים סיקור מפרגן בלי פילטרים של ממש, או פשוט קופי פייסט של הודעות לעיתונות. במקרה של עולם האופנה, אנחנו לא מדברים על שוקולד בעשרה שקלים, אלא על פרטי מותגים יוקרתיים, תווי קנייה באלפי שקלים ונסיעות לחו"ל על חשבון הברון.

וזה לא נגמר בעיתון או באתר התוכן. בעולם האופנה, מסתבר, מערכת היחסים הזו זולגת גם למדיה החברתית. מתוך הכתבה:

"למשל, עורכות ב'את' וב'גו סטייל' הפכו ל'פרזנטוריות' ברשתות החברתיות, כשהן מתייגות את המעצבים שהן לובשות". על הפרקטיקה הזו מדווחת גם יח״צנית המייצגת מעצבים ישראלים: היא מעידה על מקרים שבהם מתנות נשלחות לעיתונאים ואף לילדיהם, כדי שהכותבים יעלו תמונות של פריטי האופנה באינסטגרם ויתייגו את המותגים.

הרבה אנשים לא מודעים לשיטה הזו, לדרך שבה העיתונות הופכת לזונה יחצ"נית ללא כל בקרה. הם לא מודעים למתנות שמחליפות ידיים ולמערכת הלחצים הבלתי פוסקת שמופעלת על הכתבים כדי שיכתבו על המותג כמה שיותר, ובצורה חיובית. מהבחינה הזו, אין שום הבדל בין זוג נעליים ובין מעטפה עם כסף שנתחבת לידיו של פקיד ציבור, כדי שיזרז את המכרז. זו אותה בעיה של שוחד ושחיתות. ואפילו עוד לא דיברנו על מערכות יחסים מורכבות שקשורות למבנה הבעלות וההפעלה ולטייקונים כבדים.

וממה זה נובע? אין סיבה אחת. יש שילוב של הרבה גורמים, אבל אין ספק שאחת הבעיות העיקריות היא השכר הנמוך של כתבים ועורכים בעידן הנוכחי:

״היתה עיתונאית שהסבירה לי שזה חלק מהבעיה של שוק התקשורת בארץ. נניח, על כתבה ב'וואלה' מקבלים 150 שקל. אם העיתונאי צריך בנוסף לשלם מונית לפרזנטציה, נניח 30–40 שקל לכל כיוון? אז זה בסביבות 80 שקל מתוך 150, שלא לדבר על הזמן והכתיבה. אז לא שווה לו בכלל להגיע. המשכורות זעומות. אז האנשים עם האינטרס — המעצבים או היח״צנים — צריכים לשלם על זה. אבל זה קשה. יש לפעמים עיתונאים שמבקשים מונית לפרזנטציה ממרחק 10 דקות הליכה. מה זה? ולעומת זאת, יש כאלה שמוציאים להם מונית מקרית אונו הלוך וחזור בפקקים. המעצבים פשוט לא עומדים בזה״.

אפשר לומר שהעיתונאים צריכים להפסיק להתבכיין, ואם לא מתאים להם – שייצאו בכלל מהמקצוע. אבל זה לא משנה בכלל, כי במקומם מייד יגיע מישהו אחר, צעיר ונמרץ, שרק רוצה שהשם שלו יופיע בוויינט, ולא ממש אכפת לו איך זה יקרה.

הבעיה הכי גדולה בעיניי היא שכל הדבר הזה מתרחש, ואין אף אחד שחושב להפסיק את זה. הרבה צקצוקי לשון, הרבה בלבולי מוח על איך אי אפשר לקנות מישהו באלף שקל, אבל אף אחד לא מעז לאיים שהקשר עם היחצ"נים ינותק ושלא תותר שום אינטראקציה של מתנות וכסף בין היחצ"נים ובין הכתבים, בשום רמה. לעיתונאים, זה מצב די נוח בכל מקרה, ולמערכות העיתונים הקורסות, כנראה שאין ברירה אלא לשתף פעולה. ושלא יהיו לכם אשליות – המצב הזה שריר וקיים בכל תחומי הסיקור, לא רק בתחום פלאפי כמו אופנה.

מה אפשר לעשות? רק להבין שזה המצב. כבר אין צורך לחפש גילוי נאות או את צמד המילים "תוכן שיווקי" בפונט פצפון בתחתית הכתבה. צריך להפנים שרוב האייטמים שאתם קוראים, מקורם ביחצ"נים, הודעות לעיתונות, לחץ בלתי פוסק ומתנות מפנקות. תחליטו לבד מה מידת האמינות של המידע שמוגש לכם, אחרי שהתגלגל בביוב של רני רהב וגרורותיו.

—

Photo by: dierk schaefer